הבטחון לא שלול כלל את המאמץ וההשתדלות של האדם (ראה עין אי"ה, ברכות ב' עמ' 302). הבטחון הוא הרקע להשתדלות. יש עמדה עקרונית, שהיא נקודת המוצא לכל המאמץ והעשיה. כי, באמת, לא הכל בידי האדם. ויותר מכך- הכל לא בידי האדם. אין לאדם שליטה גמורה על תוצאות מעשיו. הוא תמיד יהיה תלוי בהרבה גורמים נוספים, שאינם כפופים לו, ומושפעים מסיבות אחרות שאינן בשליטתו. האדם החי ללא בטחון מנסה כמה שיותר להרגיש "שהכל בידים שלו". כשיש דברים שאינם בשליטתו הוא מאבד את השלוה ואת תחושת היציבות. הוא "נכנס ללחץ", נוח לו לחוש את בטחונו בשליטתו על הנעשה, והידיעה שאין כך פני הדברים מוציאה אותו משלותו.    

לא כן האדם המאמין והבטוח. הבטחון נותן לנו את היציבות האמיתית והשלוה. יש מנהיג, ויש מכוין. אנחנו שליחים שלו. אחריות רבה מוטלת על כתפינו, להוציא אל הפועל את אותה השליחות. עלינו במיוחד לכוין את מעשינו לשם מטרת השליחות, לשם שמים, ולחדד ולשכלל את המעשים שיעשו בצורה הטובה והמדויקת ביותר. ואחרי כל אלה- יש מקור שמשפיע בתוך המעשים הללו את ברכתו. ברכת ד' שחלה במעשים היא זו שמביאה אותם אל תוצאותיהם והצלחותיהם. אם כן, הבטחון מעמיד אותנו במקום הנכון, ושותל את מעשינו ומאמצנו בתוך המרחב של ברכת ד', שאיננה מתחילה מאיתנו.

מתוך עמדה זו- "ושמר רגלך מלכד". גם דברים שבאים כאילו מאליהם, בטעות. הרגלים שנכשלות תקלות שונות ואירועים מזדמנים- גם ה"אונסים" למינהם, יכולים לקרות או לא לקרות. ברכת ד' השורה במעשים, שומרת על הדרך גם מהמקרים הללו. (כמובן, אין בכך מענה כולל לכל האירועים ו"התקלות" שיש בחיים, אלא רק הצבת עמדה עקרונית של השלכה מעמדת הביטחון על ברכת ד' השומרת מאותן תקלות).

גם ההצלחה של חודש כסלו- התחילה מאותה נקודת מוצא. "מי לד' אלי".    

שבת שלום