כמו כל תופעה במציאות שהפעולה שומרת עליה ואילו אי הפעילות מנוונת אותה, הפעילות מכריחה למצוא מקורות אנרגיה חדשים ובאמצעותם לגדול, וחוסר הפעילות גורם לצריכה וניצול של המשאבים הקיימים כעת בלי שהם מתחדשים ומתרחבים, ככה גם כשאדם פועל הוא מתגדל בעצמו, גם הוא מתפתח ולא נשאר על מקומו ומדרגתו, ובעצם הוא הולך בשיטה אותה מבקש ממנו הקב"ה ללכת, ולעומת זאת כשהוא נפעל, נסמך על מה שמחוץ לו, בין אם זה מכורח מקומי וקל וחומר אם זה מתוך שיטה עקרונית, שלעיתים מספרת לעצמה ולסביבה שהיא בעצם יראת שמיים במיטבה, לא רק שהוא לא שומר על עצמו אלא מזיק לעצמו, מתקטן, חי על חשבון מאגרים קודמים שעומדים לזכותו מהעבר הקרוב או הרחוק, ולכן בהכרח הם גם לא בלתי סופיים.

זוהי ההבחנה העיקרית שבין שתי שיטות חיים, שתי צוות הנהגה אלוקיות את המציאות. זו המאמינה באדם כנזר הבריאה, היחידי שיכול ואף נתבע ליצור ולחדש, תוך שימוש נכון וישר בכול המשאבים העומדים לרשותו, ובקיצור ההנהגה הטבעית, ולעומתה שיטת ההנהגה הניסית, הפריצה האלוקית את חוקי הטבע ומסגרותיהם על מנת לקדם נקודה חשובה כשלהיא שכרגע אין בטבע את היכולת להופיע, בה האדם סביל וחסר היכולת או הרצון לפעול, סומך על אחרים או לחלופין על ה"אחר המוחלט" יתברך שיעשו בשבילו את העבודה, שאמנם גם לה יש מקום אך רק כברירת מחדל, כאשר מכורח הנסיבות האדם אנוס מלכתחילה ולא יכול לפעול, או כאשר כל יכולת ההשתדלות האנושית הגיעה לידי מיצוי ולא חלילה רגע לפני כן.

נכון הוא שהקב"ה פועל הן דרך הטבע והן דרך הנס, וגם מה שהאדם משתדל, סוף סוף הוא מכוח רצונו יתברך, שנתן לו את החיל הזה, ועל כן לכאורה מה לנו להעדיף את הנהגת הטבע על פני ההנהגה הניסית?! אלא שהנהגת הטבע, שהיא ההנהגה המתמדת, מלמדת אותנו שזהו רצונו העליון יותר של הקב"ה איתנו, וזו השלמות היותר נאותה לנו.
כך לימדה הגמרא באומרה: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו. אמר ר' חנין מאי קרא? "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" ".[1]
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 

[1] ועיין, עין איה שבת, פרק ב' פיסקאות קצ"ד קצ"ה.