"שנשתייר על פכים קטנים.- שלא הספיק להעביר וחשכה לו" (חולין צ"א, וברש"י). יעקב איננו מוותר על שום דבר. אין בעיניו חפץ שהוא קל ערך מכדי להתעכב ולהתאמץ בשבילו. הקטן כגדול, הזול כיקר והפשוט והנקלה כנכבד ונשוא הפנים. אין שום חילוקים וויתורים, לפני תביעת האמת המוחלטת.

ושם, באותה נקודה של התעכבות וסבלנות עד לתיקון כל פרט, עד לגאולה מוחלטת שאינה מותירה שום שיור שלא תוקן והתעלה, דווקא שם פוגשת בו ההתנגדות במקור כוחה. שם נאבק עימו שרו של עשיו. המלחמה איננה על מה שהעביר כבר, המלחמה היא על תיקון הפרטים הקטנים, הלא- חשובים לכאורה. המלחמה היא על הטוטאליות של נצחון הטוב.

כי עשיו הוא אויב ומתנגד קיצוני, יריב רע ומר, לא מפני שהוא חפץ במגמות הפוכות מאלו של יעקב, אלא אדרבה, מפני שהוא מתחרה עמו על אותה שאיפה. גם הוא, כיעקב, רוצה כביכול את נצחונן של החסד, הטוב והרחמים. גם הוא, כביכול, דוגל בתיקון עולם והכנסתו תחת כנפי השכינה. ודווקא משום כך, כה עצום המאבק שביניהם. עד כלות, עד עלות השחר, ונצדק קודש.
"ויאמר: נסעה ונלכה ואלכה לנגדך". הלא אנשים אחים אנחנו, הולכים אנו לאותו כיוון, למה לא נסע יחדיו? אולם יעקב אינו נוסע כלל. הוא הולך. אין הדרך אצה לו ליעקב, הוא אינו נחפז, "יעבור נא אדוני לפני עבדו" חפץ אתה לנסוע? סע! לדידך קצר ומהיר הוא התיקון. כשמך כן תפיסתך את העולם הריהו עשיו, מכון כבר, גמור ומתוקן. מסתפק אתה בנצחון על האלילות הגסה וברצון הכללי להיות טוב. ובזה סבור אתה שכבר נגאל העולם, שכבר הגיע משיחו וסיים את העבודה.

אולם "אני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים". אני מבקש תיקון והעלאת הכל. עד אחרון פרטי הפרטים של עולם ומלואו. אני לא אשאיר את הערלה שבהוויה במקומה, כי ממנה צומחת כל הרשעה. האמת המוחלטת, איננה מתפשרת כהוא זה עם הרע. וכל עוד נותרו לו שרידים, לא ננוח מעבודת ביעורם מן העולם. עד אשר יוותר יעקב לבדו, ללא שום כח מנגד. זאת שכתוב "ונשגב ד' לבדו". אז אבוא אל אדוני שעירה. ויתברר לעיני כל חי, מי הוא שהביא באמת עולם אל תיקונו, ומי הוא שהתחזה לכך, ועתה ניבעו מצפוניו (עובדיה א') נחשפו פניו האמיתיות, וכזב שאיפות התיקון שלו יתגלה ויראה לעיני כל.