לחזור על פכים קטנים- לאדם רגיל נשמע קצת מתמיה. מדוע לא לוותר על הפכים הקטנים. והקושיה עולה ומתגברת לאור דברי חכמינו: צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. ממונם חביב מגופם?! הכיצד?, ומהי המשמעות?
היחס לממון הוא חלק מרכזי בחיים, ולעתים הוא מעביר אדם על דעתו. יש בחמדת הממון גורם שלא קיים בשאר חמדות העולם. "דכל תאווה היא רק לשעה ולרגע התאווה, ואח"כ הוא כלא היה. מה שאין כן ממון שיוכל האדם לטעות ולחשוב שהוא קניין הקיים בו כל ימי חייו", ולכן- "על ידי זה בא עיקר ההשכחה מהשי"ת יותר מבכל התאוות..." (ר' צדוק הכהן מלובלין, ספר "ישראל קדושים"). בממון מתגלה כח השליטה והיכולת של האדם. יותר ממון- יותר אפשרות של מרחב פעולה והשפעה. בכך הסכנה הגדולה בהתמשכות ובהתמכרות לרדיפה אחר הממון. ע"י הכח הזה באמת יכול האדם לפעול ולהשפיע. כל ממון שמתוסף לו משמש עוד מרחב המאפשר לגלות את שאיפותיו. אלא מה- צריך לבנות שאיפות, שאיפות קדושות, שאיפות טהורות. שאיפות שמטרתן להיטיב ולקדם ולא לבסס את המעמד האישי והפרטי.
בכך אנו יכולים מעט להבין מדוע הממון יכול להיות חביב מהגוף. בממון אנחנו יכולים להרחיב את פעולתנו אל מעבר לחיינו המצומצמים. הגוף שלנו הוא מאד פרטי ומצומצם בתוך עצמו. נושא החיים שלנו הוא גילוי נשמתנו והארתה בעולם. כיצד נוכל להאיר מתוכנו לכל פינה, כיצד המיוחד שבנו- האות שלנו בתורה- כל כשרונותינו ותכונותינו הייחודיות- כיצד כל אלה יתגלו ויוסיפו ברכה למציאות.
וכשזה הנושא, והגוף הוא הכלי- אז מערכת היחסים מקבלת את הסתכלותה הנכונה, היחסים בין הממון, הגוף והנפש מקבלים את הדרגתם והשתלבותם יחד בתוך שאיפת חיים אחת.
הכח שבממון הוא אתגר. אתגר שמהוה סיכון. ככל שנדע לבוא מבפנים החוצה, נדע להתיחס גם לכח זה בצורתו האמיתית והמקורית וממילא להכלילו בתוך עולמנו הטהור ולהשתמש בו לייעודו האמיתי. בודאי שבתור שכזה, יתנהל הכח ביושר, באמת. לעולם לא נקח מה שלא מגיע לנו. וזהירותנו בממון אחרים תגיע לרמתה הרצויה והאידיאלית. כי העסק בממון הוא חלק מהעסק בנשמה, בנפש, באמת- ביושר ובחסד- בטוב שלנו.