לילה שלם נמשך המאבק. ליל זוועות ואימה. לרגע לא שכך הקרב לגמרי, לא הספיק המאבק לשקוע תחתיו. פעמים נראה היה כי גובר יעקב, אך שוב חזקה הלפיתה ושוב היה צורך לרכז כוחות ולהשיב מלחמה. ופעמים נראה היה הקרב אבוד, דומה היה שלא יאצור יעקב כח לשרוד את הלילה הנורא, אך לא איש כמוהו יוכרע. שוב התעורר על אויבו ובמשנה מרץ התגבר עליו.
לילה שלם של התגוששות, ואין הכרעה. דומה ששקולים הם הכוחות. לא בכח הזרוע כשלעצמו תוכרע המערכה, כי אם בכח הרצון, בנחישות להמשיך ולהלחם. עד כלות.
ישנם עוד אנשים שמתאבקים זמן רב. הללו מתאבקים מקצועיים הם. הנהנים ממהיאבקות מצד עצמה. מן שעשוע מוזר הנאות לטבע חיית ובלתי מעובד. לא תמצאנו באהלי יעקב. האיש התם המבקש תמיד לישב בשלווה, הוא אינו נאבק לשם המאבק. הוא לא הזמין את הלילה הזה, ולא רצה בו. ומכל מקום, משבאו הדברים לידי כך הוא אינו מניח מידו את החרב. לא זו בלבד, לקראת סופו של הלילה, כאשר האויב נשבר ורוצה כבר לסגת, יעקב הוא המוביל, המשיך את המאבק מיוזמתו. תחילה: ויאבק איש עימו" והוא רק משיב מלחמה, ולבסוף: "ותֵקַע כַף יֶרֶך יעקב- בְהֵאָבְקו עימו"- יעקב הוא הנאבק. ובהאיר השחר, כאשר הכניעה מוחלטת ורשמית: "שלחני"- יעקב אינו נחפז לחתום על הסכמי שביתת נשק. "ויאמר לא אשלחך כי אם תברכני"...
כיצד בכלל יכול אדם להכריע מלאך? מי שמסוגל ללא מאמץ להפוך את סדום ועמורה או להכות את כל בית פרעה בנגעים גדולים, האם קצרה ידו עתה, מול אדם אחד, בן אנוש? וכי יש בכלל איזו השוואה המאפשרת התמודדות בין אלו השניים?! ומהו סוד כוחו של יעקב? האם לפנינו דמות אגדית של ענק בעל כוחות פיזיים פלאיים?
ובעצם כבר פגשנו את כוחו הגדול של יעקב, בפרשה הקודמת, כאשר נפגש יעקב עם רחל הבאה עם הצאן אל באר המים, ראינוהו גולל מעל פי הבאר בקלות, אבן כבדה שלהזזתה נדרשים רועים רבים. בפיוט "תפילת גשם" תואר המעמד ההוא כך: " יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מפי בור מים, כנאבק לו שַׂר בָלוּל מאש וממים, לכן הבטחתו היות עמו באש ובמים". כרך הפייט את שני המעמדים הללו כאחד, ולימדנו את מקור הכח: יעקב אינו מתאבק יפני אדיר, סוד כוחו- בייחוד הלב. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל- גוי אחד בארץ". כאשר אין בליבו של האדם אלא אחד, לא יוכל לו שום אויב ושום קושי. לא לבן ולא עשיו, לא קשיים, לא רדיפות ולא ייסורים, כל אלו לא יעמדו בפניו. כי גם אם יאבק מאד הלילה, גם אם ירבו מאד הקשיים ויכאבו מאד הפצעים אחת ורק אחת היא המגמה העומדת מול פניו. בטוב כמו ברע, בשפל כמו בגובה אין הרצון נחלש לרגע, עד אשר יצדק קודש, והרשעה תכיר בתבוסתה, בכשלון נסיונה לפרד את הייחוד ולהסיח את הדעת מן המגמה האחת אל תאוות מופרדות ומחשבות פזורות. או אז יופיע הייחוד בשיא כוחו, לרתום את הרע עצמו אל מרכבת הייחוד. להשתמש גם בו בשירות המגמה האחדותית של עליית העולם לטוב הגמור.
"לא אשלחך כי אם ברכתני" כי נצחונו של יעקב אינו שלם בעיניו, גם אם לפניו מוטל הרשע מובס. שהרי עדיין יש בעולם שתי שאיפות, שאיפת טוב ושאיפת רע. ורק האחת מנצחת את זולתה. לא, זה עדיין אינו נצחון בעיניו. לא אשלחך, גם כשמלווה אותך בהתרחקך ההכרה בתבוסתך, כי אם ברכתני- עליך להצטרף גם אתה. להיות מן המסייעים והדוחפים את עגלת הטוב לדרכה.
ואותה הבחינה של "יעקוב", אשר ידו אוחזת בעקב עשיו, שאינו מפסיק האבק, ואינו מתפשר גם על מצב בו שניהם מושלים בכיפה ועומדים ברום התרבות, עד לניצחון המלא המתגלה בבחינת "ישראל"- שררה ושליטה, בפועל, כאשר האויב הופך להיות כעבד העובד את השר. ויזרח לו השמש- ונשגב ד' לבדו.