"מסרת גיבורים חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך"- מחמשת צמדים אלו, בולט האחרון שבהם- לכאורה אין כאן דבר והיפוכו, ככל השאר.
כבר נשאלה שאלה זו על ידי ה"בית יוסף" (תרפ"ה) "ויש לומר: דרך הפסוק לקח, דכתיב: "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי" (תהילים קי"ט)
מי הם ה"זדים" ומה רצונם מעוסקי התורה דווקא? וכאילו לעזרתנו הוצנח לתוך התנ"ך "ערך מילוני": שלמה בספר משלי (כ"א) אומר: זד יהיר- לץ שמו" "איש זדון המתייהר בדיבור הנה שמו העצמי הוא לץ, כי בעבור הגאווה ילעג ויתלוצץ בבני אדם" (פירוש מצודת דוד שם). כאשר מתחברים הרוע עם היהירות, נולדת הליצנות. "הזדים הם המעיזים לחלוק בזדון על האמונה ועל תורת ד'" (פירוש המלבי"ם בתהילים).
לראשונה בתולדותינו נפגשנו עם הלעג. מורגלים היינו כבר בעוינות, בשנאה לעצם קיומנו. רצון להשמידנו ולבטל את שלטוננו בארץ. ואכן, רבות סבלנו מאויבים ומתנכלים, מנבוכדנצר עד המן. אבל מבחינה מסוימת, קשה מהם היה הלעג לתורתנו ואמונתנו. כי בכוחו של לעג להחליש את קרבנו מבפנים. מהרהר האומלל, נפגע חיצי הלעג, בצדקת דרכו ומתערער באחיזתו בשיטתו.
דוד, בתבעו את עלבון האומה, זועק: (תהילים פ') "ד' א-לקים צבאות, עד מתי עשנת בתפילת עמך, האכלתם לחם דמעה ותשקמו דמעות שליש, תשימנו מדון לשכנינו ואויבנו ילעגו למו", ופירש שם רש"י: "אתה שם אותנו מדון לכל שכנינו- שנתגרו בנו יון".
לעג זה, ממידה רעה של עזות הוא בא. החיה השלישית בחלומו של דניאל, המייצגת את מלכות יון, היא הנמר- עז שבחיות. שהרי אין לכפירה באמתחתה כי אם הטלת שאלות וספקות על האמונה. אולם האפיקורסות והכפירה, מבית היוצר של תרבות יון, לובשת בעזות נוראה פנים של ודאות, ומכוחם מעיזה לחלוק בזדון על האמונה וללעוג על התורה ומחזיקה.
ואכן, מלחמה כבדה נטושה היתה דווקא מול הביזיון שביזו היונים את התורה ומצוותיה: "ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא ששעה צריכה לכך" (סנהדרין מ"ו) "מפני שהיו פרומים בעבירות, שהיו רואים לוחצן של ישראל, שהיוונים גוזרים עליהם גזירות, והיו מצוות בזויות בעיניהם" (רש"י).
ובסוף סוכה: "(משמרת) בילגה לעולם חולקת בדרום. מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה ונישאה לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס, לוקוס (זאב, זאב) עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?! וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה" ומדוע גזרו על אביה ומשמרתו? מפני שודאי ממנו שמעה "אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן" (רש"י).
ודווקא אותן מצוות שקשה להבין טעמן, הן ספגו יותר מכל את חיצי הבוז והלעג: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" שכן החוקים הם המצוות שטעמן אינו מבורר.
אולם לא אלמן ישראל. ויקומו לבית ישראל הכהנים הקדושים, ועוררו את גבורת האמונה. ואל מול ההחלשה והרפיון של הלעג היווני, הציבו את גבורת העיסוק בתורה: זדים הליצוני עד מאד- מפני שמתורתך לא נטיתי. ואני מצידי- הגברתי את דבקותי לבלי נטות מן התורה.
ודווקא "העסק בתורה" ולא "לימוד התורה" המכוון יותר להבנה וההשכלה, העסק הוא מעשה הלימוד, הגירסא והשינון, גם כאשר אין מבינים ואפילו שוגים, עצם העסק מתוך הכרה שחיינו תלויים בעסק זה, וגם אם לא נדע מה להשיב ברגע זה לאפיקורס, הרינו אוטמים אוזנינו לחיצי לעגם ומתגברים עוד יותר בעסק התורה. כי היא חיינו וארך ימינו, והיא שעמדה ותעמוד לנו לדורות מול כל מלעיגים ובוזים.