"תנו רבנן הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים
ערב יום הכפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני
אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי
הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו
אמר לו
בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן
ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא
ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות
ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים
אמר ליה העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות"
מערכת היחסים הריאלית לא תמיד עולה יפה. קשר בין בני אדם, מעסיק ומועסק, יכול להתפספס, משהו שהיה אמור לקרות לא קורה וכל האמון והקשר יורד לטמיון. אמנם אפשר גם אחרת. יש מבט מיוחד מאוד שבכוחו לדלג מעל הקצרים שבתקשורת, לפלס דרכים חדשות. לפעמים מתגלה שדווקא מתוך הנתק אפשר להגיע לרמות האישיותיות והבין אישיות הגבוהות ביותר. מערכות האמונה קורסות בשלבי המעבר מעמל לגמול, בזמני בין הערביים האלה צריך "החזקת עמדה" מיוחדת, עצבים של ברזל שלא יתנו למוחש לטשטש את האמת ואמונה הגדולים יותר.
פועל יורד לשלוש שנות עבודה לדרום הרחוק. מנסה להגיע לתובנות מיוחדות, לשכר מסוים. המעסיק בוודאי ישלם, הרי אמון שורר בינינו. בשלוש שנים אמורים להגיע ללימוד שלם, מוחזק ומוחלט, לתפוס איזו שלמות, בדרך ארץ או בתורה.
אין יום מתאים מערב יום כיפור, יום של שלמות, לסיום התקופה, סיכום של כל מה שהיה, התמלאות מ"חכמת הדרום" ועמל הזמניות שלה ועליה צפונה, לעושר ולעונג.
והנה, ברגע האמת, המעבר מעמל העולם הזה לשכר העתיד לבוא, כל האמון קורס, למרות העושר הגדול "אין מעות". בעל הבית, ר' אליעזר הגדול, כמובא בהמשך, ובחז"ל מוכר כ"שם האחד אליעזר", המשך מידת הדין של משה, המוכר בקיצוניותו בתחומי ההלכה, המושמץ והמוחרם, נראה כבוגד בעיקר כוחו, "אין דין ואין דיין". אולם הפועל מחזיק מבעל הבית שלו, הסברא האנושית של הזדמנות עסקית מתחלפת באמון מלא ביושרו של הבעלים כלפי בעלי חוב אחרים, בדקדוקי ההלכה שלו ואף בחסידותו כ"מקדיש נכסיו". הניסיון לספוח משהו מבין חמשת חלקי האדם והגמול אינו עולה יפה, כל הצדדים שתנסה למצוא אינם קיימים אליבא דבעל הבית, אך הפועל האלמוני "מחזיק עמדה", לא איש כמותו ייתן למציאות הריאלית לגרוע מאמונתו. הריאלי לפעמים רע לי. עולם האמון והקשר בין בני אדם ובכלל מתגלה אצל הפועל כאמת גדולה יותר מעולם התככים והמזימות, "נאמן הוא בעל מלאכתך..." .
אמנם, הקושי הנראה לעיניים משפיע קשות על רגשותיו של הפועל, הרצון הטבעי הוא לראות תוצאות גם בעיניים, כשלא רואים "עולם הזה", יש "פחי נפש". אך הרגשות העזים לא גורמים לו לאבד את עולמו ואת אמונתו באדם, בעולם, באלוקיו... עמל שלם של שלוש שנים לא ירד לטמיון רק בגלל אי תשלום השכר, בסוף יתברר שלימוד גדול היה כאן, תוצאה עמוקה וגדולה יותר מהסיפוק המיידי המשכר, התשובות לא מגיעות תמיד בסמיכות לשאלות. "כלי העבודה", בהם עמל ויגע, יתנו תוצאותיהם רק בסתר, ב"אחור". בגלוי, בפנים, מקדימה, לא נמצא להם שימוש מספק, אין "שכר עכשיו" אבל הוא עוד יבוא, פחי הנפש עוד יתגלו כאצילות הנפש.
אחרי החגים יתברר הכל. חג האסיף, המסכם והמשמח, מאפשר גם לצדדים השוליים להצטרף לקודש. במקום "שכר" מנוכר וחיצוני, תוצר לא ממומש של עמל אמיתי ורציני, נוצרת גם דבקות בין פועל למתגמל, מתוך שליטה ונצחון על החמוריות העכשביסטית יושבים השניים, אוכלים ושותים. אכילה שתייה ומגדנות הם השכלולים האנושיים הגדולים ביותר, אפילו ברכתם משתנה,הם החושפים שבעצם מה שנוצר בכל שנות העמל זה לא רק גמול של אחרי עמל, אלא דביקות, קשר עמוק ובלתי מתפשר. האמונה שביום יום משחררת אותנו מהתלות ב"פעולה תגובה" ומפנה מקום להבנה שמאמץ השגרה הוא המוביל לשכר הגדול יותר, לדבקות.
הקדשת הנכסים בשביל עסק התורה, חיבור כל הצדדים לקודש ולטוב, מקבלת משמעות ו"קיום" על ידי האמונה שאכן כך הם החיים, כמו שיש אפשרות אמיתית של קישור נכסי האדם לשמים, יש גם אפשרות אמיתית להאמין בזה גם בתוך כל רעידות האדמה שמסביב.
אישיותו הבלתי נתפסת וה"חשודה" של ר' אליעזר מוצאת פינה במציאות בתוכה היא יכולה להתגלות. עומק הפעולה הראויה של בעל הבית נתפסת בעיני הדיין הזכּות בצורתה האמיתית, ממילא, באופן טבעי, הפועל עצמו (ר' עקיבא?) יידון ויתגלה כמלא "זכויות" בעצמו.