פרשת וישלח, פרשה שבה אנחנו מקבלים את השם הלאומי שלנו. לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. אבל למרות ששם ישראל זה השם החדש, ואפילו נאמר שלא לקרוא לנו יותר יעקב, השם יעקב ממשיך להופיע, והוא מופיע אפילו הרבה.
יש קשר, אומר המהר"ל בהקדמתו לנצח ישראל, בין השם יעקב לשם ישראל. לא רק ששני השמות האלו לא סותרים, אלא שבמובן מסויים היכולת שלנו לקבל את השם ישראל נובעת מהשם יעקב. יעקב, אומר המהר"ל, מלשון עקב, לשון שפלות וענווה. יעקב יודע לומר בתחילת הפרשה שלנו "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית", הוא מרגיש ענווה והתבטלות כלפי החסד האלוקי שבא אליו. מי שיודע להודות על זה שריבונו של עולם נותן לנו דברים, מי שיודע לומר שריבונו של עולם נותן לנו דברים, מי שיודע לומר שהכל בא ממרומים, מי שיש לו ענווה כלפי שמיא, כלפי חסד שמיים, הוא מרגיש עצמו עקב - דווקא הוא זוכה להיות ישראל, שר עם אל, זוכה לכוחות אדירים ואיתנים, זוכה לנצחיות. יעקב אבינו לא מת, עוד אבינו חי.
ככל שאדם, ככל שאומה, ככל שחברה יודעת לומר תודה לריבונו של עולם, לומר קטונו, להרגיש שהכל, שכל מה שיש בנו זה הכל שפע אלוקי, דווקא אז העם, החברה והיחיד זוכים לרוממות. הגדולה והענווה הולכים יחדיו. כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו, כל שנהיה יותר יעקב נזכה להיות יותר ישראל. וענווים, אומר דוד המלך בספר תהילים, ירשו ארץ. ירושת הארץ המובטחת ליעקב מיד אחרי חילוף שמו לישראל, באה מכוחה של אותה ענווה גדולה שלנו בירושת הארץ. וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אם זוכרים שה' כח הוא הנותן לנו כח לעשות חיל, יש לנו הרבה כח, יש לנו הרבה חיל.
יהי רצון שכשם שיעקב אבינו ידע להודות וזכה לשם ישראל, כשם שהחשמונאים ידעו להודות בענווה וזכו לכוחות גדולים, נזכה גם אנחנו גם להודות וגם להתברך בכוחות שמים.