תוצאות המערכה מול היוונים, אזי בימי חשמנים, ידועות לכול. נצחנו את היונים ואת הנפתים אליהם מבני עמנו, ועם הנצחון קיבלנו גם שנים ארוכות של עצמאות מדינית וריבונות על ארץ ישראל. מאת ד' היתה זו, שגם בזמן של חשך ואפילה מבחינת גילוי הפנים האלוקי והשראת השכינה בתוכנו, גם בעיצומה של גלות בעצם, היו לנו אלו השנים למנוחה, לאזור כח ולהתכונן להמשך ימי גלות ארוכה, רחוקים מארצנו וממלכותנו, ונתונים לשליטת אומות אחרות. רחוקות ממהלך חיינו הפנימי היוונים ויותר.
ואכן לדרך ארוכה וקשה, כזו שנכונה לנו, דרושה צידה רבה לדרך. לא הרי העם היושב בארצו, ומנהל את חייו על פי גדולי רוחו, בהשקט ושלוה, כהרי החיים בגלות, מטולטלים ומגורשים ממקום למקום ונרדפים על כל צעד ושעל. פלא קיומו הרוחני של עמנו, הריהו הגדול שבפלאי ההיסטוריה. וכשלעצמו הינו הוכחה ניצחת, למבקשים כזו, על המשך ההשגחה והליווי הא-לקי ההולכים עמנו אל גלותנו.
"אנכי הא-ל א-לקי אביך, אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עינך" (מ"ו, ג-ד).
אך מהו הסוד? מהי הנוסחה הפלאית, שניצחה את השפעתן המוחצת של תרבויות סובבות, חזקות עשירות ומפותחות, למשך כה הרבה שנים? כיצד ממשיך רוח יעקב לשרור בקהילות המפוזרות, ולגבור על רוח המקום ורוח הזמן, אשר לא עמדה בפניהם רוחו של שום עם מנוצח? מהי הצידה אשר שלח יעקב לדרך היורדת מצרימה, ואשר שלחו לנו הכהנים אשר גברו בימים ההם על יון?
התשובה מרומזת בפרשה, אותה אנו קוראים לעולם לאחר חג חנוכה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גֹשנה" (מ"ו, כ"ח). "להתקין לו בית ועד, שיהיה מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו. תדע לך שהוא כן- כיון שהלך לו יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פרש ממנו, שהיה מַשְנֵה אותו. כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו "עוד יוסף חי", ויפג ליבו. נזכר באיזה פרק פירש ממנו, ואמר בליבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. אמר להם: אם יודעים אתם באיזה פרק פירש ממני, אני מאמין לכם. אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש ממנו: נתן להם עגלות. ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה" (ב"ר צ"ה).
פרק עגלה ערופה, שבו היו עוסקים בטרם פרידתם, מברר את ערכה של הלויה. את אחריותם של היושבים בישוב על היוצאים ממנו אל הדרך, עם סכנותיה ואתגריה. יודע היה יעקב שאם שלמה משנתו של יוסף, ודאי שלא שכח את לקחו של הפרק. כשיוצאים לדרך, כשעוזבים את הבית היציב והאיתן, יש לקחת צידה, שתשמר את הבית בלב ההולך בדרך. בית הועד, אשר בו למדים תורה גם בגלות, הוא ארץ ישראל ההולכת עמנו ללוותנו. הוא מלכות ישראל הגולה עמנו.
ויוסף, אשר הוא המשביר בעתות גלות, המופקד על פיתוח החיים ושכלולם, עם הידיעה שכל זה זמני וארעי, אף הוא בכל מלאכותיו על אדמת נכר, לא שכח פרק זה. והוא שולח עגלות לאביו, לשאת אותו. וכי אין עגלות בכנען?! והלא אינם צריכים לקחת עימם כל חפצים וכלי דירה, כי טוב כל ארץ מצרים להם הוא. יעלו איפה על עגלותיהם שלהם ויסעו!
אך יוסף רומז לו לאביו רמז גדול: לא שכחתי את ההכנה העיקרית, את הדאגה לדרך. אין אתם יוצאים עכשיו מהבית היציב, ומתחילים להטלטל, תלושים ועקורים. אני, יוסף, המכלכל ומפרנס את חיי העם בנכר, דאגתי גם לדרך, שתהיה גם היא בעגלות אשר שלחתי. "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. מעתה, משהובטחה הדרך, משהוקם בית המדרש בעומק הגלות, שוב מובטחת היא השכינה שתשרה עמנו, ותשמרנו מול כל הורס ומבלע עד ישוב להעלותנו מזה, אל ארצנו ונחלתנו.