שוב, כמו כל שנה אנו עומדים ומשתהים מול עוצמת האישיות של יוסף. יוסף כשהוא מתוודע לאחיו, לא רק שהוא לא כועס עליהם, לא רק שהוא לא מוכיח אותם, אלא הוא מפייס אותם. "אל תעצבו", "אל תעצבו" אומר להם יוסף, "אל תרגזו בדרך". איך מגיעים למעלה עליונה כזאת? להיות אדם שכל כך סבל מאחיו, נבגד, נמכר, נחמסה ממנו ילדותו, בחרותו, ולא לכעוס, לא לגעור, לא להוכיח, לא לנקום.
יוסף חוזר פעם אחר פעם על הביטוי של השליחות, "למחיה שלחני אלוקים". תודעת השליחות של יוסף. ככל שאדם חי בתודעת שליחות, שריבונו של עולם שלח אותנו לכאן למשימות, ריבונו של עולם שלח אותנו כאן ליעדים גדולים. תודעת השליחות הזאת, מנטרלת את החשבונות הקטנים, את הכעסים, את התככים ואת הקנאה. תודעת השליחות שיוסף מלא ממנה, עוזרת לו לפרש כל אירוע, כל מצוקה, כל הישג, רק בהקשר של השליחות. גם כשהוא מצליח וגם כשהוא מפסיד, גם כשטוב וגם כשרע. האם זה מקדם אותי בשליחות שלי, האם אני יכול למצוא בזה שליחות?
ויש כל מיני שליחויות, שליחות לעזור לאחרים, שליחות לתקן בקרבנו תיקונים, להבין שהמציאות כולה היא מערכת ענקית של הזדמנויות שבאה לעזור לנו לממש את השליחות שלנו כאן בעולם הזה. "ולאביו שלח כזאת", יוסף שולח לאביו עשרה חמורים. אומר המהר"ל מפרג, שיוסף רומז לאביו שכולנו כאן נמצאים בשליחות. וגם האחים, עשרת האחים, שמכרו את יוסף גם הם היו שליחים. אולי הם לא ידעו אך הם היו בחינת חמורים שנוסעים על גביהם בר ותבואה, יעוד ומשימה. כולנו פה שליחים שנוסעים על גבינו משימות, ועדיף שזה יהיה במודע ועדיף שזאת תהיה בשמחה, כי מי שבתודעת שליחות הוא שבע רצון. "נפתלי איילה שלוחה", חי בתודעת שליחות. ועליו נאמר, "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד'". נפתלי הוא האח היחידי, אומרים חז"ל, שהתמודד עם האחים וניסה לשכנע אותם שלא למכור את יוסף, שניסה להיות תמיד במחשבה שיש לכל אחד שליחות וצריך לאפשר לכל אחד למלא את השליחות המיוחדת שלו. "נפתלי, איילה שלוחה נותן אמרי שפר", האמרים המשופרים, המילים הנכונות, הפרשנות הנכונה, תמיד כתוצאה ממבט של שליחות, מבטו של יוסף ששולח עגלות, ששולח את אחיו, ששולח גם את יהודה "ואת יהודה שלח לפניו גושנה". פרשה מלאה שליחות, מלאה תובנות עמוקות של שליחותנו הגדולה כאן בעולם הזה.
שבת שלום וחודש טוב.