אב ובנו נפגשים. שנים של צער באים לידי קיצם. שנות בכי ויגון, געגועים ומיאון להתנחם, הסתלקות רוח הקודש. כל אלה מפנים את מקומם לשנות חדוה. רב עוד יוסף בני חי, ותחי רוח יעקב אביהם. והנה, בשיאה של הפגישה, עת חבוקים יעקב יוסף זה בזה, מדייקת התורה ומתארת: "ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד". וכתב רש"י מתוך דברי חז"ל: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".
הרגש הבוסרי מתקומם: דוקא עכשיו לקרוא את שמע, אי אפשר היה קודם, או אחר כך. מדוע לא לתת זמן "נקי" לרגשות האהבה העזים שבין אב לבנו.
והתשובה הניתנת: "לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בליבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מידותיו הם טובות ושלמות, ומשלם שכר טוב ליראיו, וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב ומתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת- שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ואהבתו, וראוי היה לקרות קריאת- שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקיבל מלכותו ואהבתו ויראתו. וזה נכון למבין" (גור אריה למהר"ל).
"מידת החסידים" היא לקשר כל אירוע וכל טובה אל דביקותם בקב"ה. טובה שכזו- אינה דבר של "מה בכך", רגשות עזים כאלה שמתעוררים, הארת פנים כזו, שיבת רוח- הקודש- מאחורי כל אלה עומדת השגחת ד' המיטיב. ד' מדבר אלינו דרך המאורעות, וכל העובר עלינו הוא חלק מהתקשרותנו אליו. כל מה שמתעורר ביעקב- מתחבר אצלו לקדושת הקשר בינו לבין ד'.
וזהו עניינה של קריאת- שמע. בתחילת היום ובתחילת הלילה אנחנו מייחדים את כל יישותנו אל מלכות שמים. זו קריאת כיוון לכל המשך היום או הלילה. כל הקורות אותנו יתקשרו ויתמזגו יחד לנושא אחד- דבקות רצוננו ברצונו. בבחינת: "ומדובקים ביראתך". ליבה של קריאת- שמע היא תודעת מסירות הנפש. "בכל נפשך- אפילו נוטל נפשך" .כל החיים מתמסרים אל העניין הגדול, שהוא שורש קיומם ומשמעותם- אהבת ד'. את הכל אנחנו מוסרים לשם. אפילו את נפשנו, אפילו את מה שאנו אוהבים יותר מעצמנו. כך פירש המ"ביט בספר "בית- אלוקים" את הביטוי "בכל לבבך"- אלו הבנים שאדם אוהב אותם יותר מאשר את עצמו! על כך אנו אומרים- אהבת ד' כוללת ומקיפה, ונמסרים אליה כל החיים, אפילו "בכל לבבך", הילדים.
ואת החובה הזו אנו מצווים למסור לבנינו: " ושננתם לבניך ודברת בם". על- פי פירושו של הרשב"א בתשובות מוסב ציווי זה על תחילת הפרשה: "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כלומר: מסירות- הנפש. את החובה הזו אנו מעבירים לילדנו- אהבת ד' היא עצם החיים, וכל החיים אינם שוים דבר מבלעדיה, אפילו הילדים עצמם...
ובתוכן זה מתמלא יעקב בשעה שבנו תחת זרועותיו. אך הסוד הגדול הוא, שתוכן זה לא מכהה ולא מעמעם את אהבת יעקב ליוסף, אהבת אב לבנו. דוקא ייחוד שמו הגדול ומסירות הנפש אליו הם שנותנים ערך מחודש גם לאהבת הטוב הטבעית.
ה"חיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו ע"י קדושת מסירות נפש... חשך מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עוז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים... כולם יונקים מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם..." (שמונה קבצים, ה', רנ"ו).
זהו שיאה של אהבת ד' המתגלה דרך אהבת האב והבן, שיאם של החיים- שכל פרט מהם מתקשר ומתחבר לעומק התהליך של דבקות הנפש בבוראה, זו מידתם של החסידים.