שלושה ימים יש בחודש טבת, בהם מתענים צדיקים מפני צרות שאירעו בהם לאבותינו. בשמונה בו נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והיה חושך בעולם שלושה ימים. בתשיעי מת עזרא הסופר. בעשרה בו סמך מלך בבל.
לא הכל יבינו מה אסון יש בה, בהעתקת התורה ליוונית, שראוי להתענות מחמתו. אדרבה, יאמרו רבים, משתורגמה התורה, הוסרה האילמות מן המאמינים בתורה, ונפתח פה להוגיה באהבה. עתה יכולים גם הגויים, איתם באים אנו במגע קרוב מיום גלותנו מאצרנו, להיווכח בעצמם מה גדולה ועמוקה היא תורתנו. נפתח ערוץ הדברות ומפגש בין- דתי סביב דיון תיאולוגי ומוסרי, העשוי להפרות את מאמיני כל הדתות.
ובכן, על מה האבל?
אך תחילה עלינו לחשוף את מניעי האויב. מדוע כה חשוב היה לתלמי, המלך היווני, לקבל את התורה בתרגום יווני? האם גם להם חשובות היו היתרונות שנמנו לעיל?!
לא ולא! היוונים ביקשו לתרגם את התורה, לא עבור הקורא היווני, המשתוקק לפגישה עם אורה של תורה, כי אם כחלק ממלחמת התרבות בישראל וחתירתם לטשטש את צורתם המיוחדת.
כי לא מפני שאין הגויים דוברים שפות עבר, נמנעת מהם קבלת התורה, אלא להיפך: מפני שמנועים הם, לעת עתה, מאפשרות להפגש עם אורה של תורה, על כן ניתנת התורה בלשון שאינם יכולים להבינה.
משל למה הדבר דומה? לאדם המספר עם אשת בריתו, וסביבם נמצאים אנשים זרים, אשר אין הם חפצים שישמעו שיחתם ויפריעו, בעצם שמיעתם את שיח הדודים. או אז ישנו השניים את לשונם וידברו בלשון שאין הזרים דוברים אותה. מישהו מאותם זרים, שרוצה לתקוע טריז ולהפריע, ימהר לתרגם את הדברים או לסגל לו לשון סתרים זו.
היוונים בחושם העיוור חשו את האמת: לתורה יש כתובת! מכתב אהבה זה, יש לא מוען ונמען. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. רק ישראל, מיסוד יצירתם, טהרת נפשם ומידותיהם המיוחדות, יכולים להבין את התורה, וכל תרגום של התורה לשפת עם זר, בעצם מהותו מהווה שקר ואחיזת עיניים, כאילו אין התורה אלא טקסט ישן, וכל הרוצה יבוא ויזון עיניו, יחווה דעתו, ידון ויבקר.
וכיון שחשו כל זאת, רצו בזדונם ורשעתם לקעקע ולטשטש התיחדות זו עצמה.
ובסיפור זה, שהוא סמוך ונראה לסיפור החנוכה, הסוף מלבב פחות.
שהרי התורה, בעל כורחנו, אכן תורגמה ליוונית, וממנה ללשונות העמים כולם. והתוצאות המרות רק הגשימו את מה שנתגלה אז כסימן לבאות: חושך גדול כיסה את העולם, שמש העמים, האור הזורח מציון, הואפל, טושטש והוסתר, וקולו כבר אינו נשמע למרחוק. שהרי כביכול לא לו ניתנה הבלעדיות על כתבי הקודש. הנה הם פתוחים לפני כל אחד. כל הרוצה ינתח כהבנתו. וכל ערל וטמא, משוטטים ברגל גסה באין מפריע בין הררי נבואות דבר ד' אלינו. וחלושי הדעת שבתוכנו רוחשים יראת כבוד ל'חקר' מקרא זה מ'בית מדרשם' של מבקרי המקרא, ערלי בשר וערלי לב., החורצים משפט הבלם על דבר ד', אשר כגבוה שמים מן הארץ גבוה מהשגתם הפעוטה.
אולם סופו של האור להתגלות. לכשנתגבר למאוס בחכמותיהם ו'מחקריהם', ולדבוק באור ד' המקורי, אשר אלינו דיבר, אז ישוב אורנו לזרוח. בנו, ומתוכנו- אל כל אפסי ארץ.