המשנה במסכת אבות מלמדת כי הכבוד הוא אחד משלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם. הרדיפה אחר הכבוד המדומה, בקשת ההערכה על מה שאין באדם או אחר דברים שיש בו אבל אין להם ערך אמתי, היא דבר שאין לה סוף, כדור שלג במדרון שמגלגל את האדם במורד, אוכל אותו כל הזמן מבפנים, מעסיק אותו כל הזמן בשקר על עצמו, ולא מאפשר לו להתמקד בדברים החשובים.
העולה מכאן הוא שכוד ומשחקי כבוד הם דבר פסול ולא מועיל, לא שווה להשקיע בהם זמן וכוחות, ובוודאי שלא לסכן עליהם את החיים את החיי עצמם. וכאן יש לשאול, מה ראתה תמר למסור את הנפש שלה למיתה מגונה וקשה, וכל זאת רק בשביל לא לפגוע בכבודו של יהודה, ולא להלבין פניו ברבים?!
אלא שכול מה שאמרנו הוא לגבי הכבוד המדומה, ואינו כן לגבי הכבוד האמתי, שמשמעו הוא ההבחנה בערך העצמי, תשומת הלב כלפיו. הרב מסביר[1] שחיים ללא כבוד אינם חיים אנושיים. הכבוד הוא מאבני היסוד של החיים המוסריים, שהרי על האדם אכן לדעת להעריך דברים, לדעת שיש קטן גדול, מרכזי ופריפריאלי, ערכי וכזה שאינו, וממילא גם לכוון את חייו לתהליך של הזדהות והתעלות אל הערכי, לבנות חיים ועולם המתקדם לאותם אופקים. הכבוד שיש לרכוש אל האדם הוא ראשית לכול לצלם אלוקים המאיר בו, וככזה גם על כל אחד להתייחס לעצמו ולחיות חיים אנושיים מכובדים. אדם שאיבד יסוד זה מחייו שוב אינו אדם, גופו וליבו פועמים אבל שוב אין טעם בחיים שכאלו.
כזה הוא גם אדם שכבודו ניטל ממנו, וככול שהפגיעה הייתה עמוקה וחמורה יותר כך הוא גם ממשיך להתהלך בינינו בבחינת חי מבחוץ ומת מבפנים, וחמור מכך, מיתתו היא לא אירוע קשה וקצר, אלא היא סבל מתמשך, יומיומי והיא בבחינת ייסורים שאין להם סוף.
על כן ראתה תמר, אישה אצילת נפש ורגש, שחז"ל מלמדים אותנו שהיא ביתו של שם, או בבחינת ביתו של שם שהיה כהן לא-ל עליון, נושא דגל המוסר, לוותר על חייה הגופניים האישיים שאינם שווים לה במחיר של לעולל לזולת לקיחת חייו העצמיים במשך שנים ארוכות. תמר באה ללמדנו ש"נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק", שזו אומנם לא הלכה פסוקה אבל בהחלט אמירה מוסרית גבוהה ומתקדמת מאין כמוה.
נקודה למחשבה. האם עמדת בחייך במצב בו זלזלת בעצמך או נדחקת לפינה שכזו? כיצד נהגת? איזה דבר יכול לתת את הכוח לעמוד בניסיון שכזה?