תרגום:
 
רבי, נשיא ישראל, חיתן את בנו ר' שמעון. כתובת נאצה נמצאת על החופה "240000 דינר הוציאו על החתונה אבל להזמין את בר קפרא לא הזמינו" ולא עוד אלא שאותו בר קפרא מקלל אף בפיו "אם לעוברי רצונו (שהם עשירים למרות העבירה) לעושי רצונו...". רבי נכנע ומזמינו ומיד בר קפרא מברך "...לעוה"ב ..." .היות ולא ברור מדוע לא הזמינו מבארת הגמרא את מערכת היחסים ביניהם: רבי לא יכל לחייך בחייו, אם היה מחייך היתה באה פורענות לעולם, הוא היה בעל הבית על הרצינות וכובד הראש. רבי, בהכירו את הסחורה, הזהיר את תלמידו לבל יצחיקהו ואף הבטיח לו תגמול נאה על כך 40 סאה חיטין, מחזיר לו התלמיד הסורר בלגלוג מה- תראה, אדוני, שכל סאה שארצה, אקח... לקח בר קפרא סל גדול, מרחו בזפת והניח על ראשו ובא לפני רבי בדרישה ל40 סאה חיטים כיון שביום הקודם אכן לא הצחיקו רבי צחק מהמראה ובר קפרא מסיים באזהרה "אני עוד אקח את כל הסאין...".

במקור אחר מסופר שבר קפרא כתב על דלת ביתו של רבי (אחרי שלא הוזמן כנ"ל) "אחר שמחתך אתה מת ומה יתרון לשמחתך", ואחרי שרבי חוזר בו ומזמינו לסעודה  אחרת תופס בר קפרא את כל ההצגה ומרתק את הנוכחים באמירת 300 משלים עד שהאוכל מתקרר והסעודה נהרסת כנקמה על שלא הזמינו רבי בתחילה.
 
רבי ובר קפרא חולקים בגישתם אל החיים. אכן לשיטת רבי, יש מה לחשוש מצחוק ובדיחה. כובד הראש והרצינות הם נתיב בטוח יותר להתמודדות עם החיים, בטח כאשר כל האחריות היא על כתפיך. הבדחנות העודפת, העליזות, מטה את הנפש לגופניות. בעצם ההימשכות לצחוק יש הימשכות לכל עניני הגוף. ומשם הנתיב חלק במורד. מצד שני, הבדחנות המשולבת ביראה ובזהירות, מאפשרת לאדם למצוא את הדבר הטוב והמועיל שקיים בכל ארוע, לתת גוון וורוד גם לארועים מעיקים ובעיקר מאפשר עצמאות ויצירה במקום קיבעון והליכה בתלם.
 
רבי חושש מדרכו של תלמידו ונמנע מלהזמינו לחתונת בנו, בר קפרא מגיב בצורה אופיינית וכותב גרפיטי על דלת ביתו של הנשיא, תוכן הגרפיטי מזכיר את דברי קהלת: "אחרי שמחתך אתה מת ומה יתרון לשמחתך", לכאורה ביקורת על שמחת חתן וכלה שמעורבת בה עוינות אישית, שנאת חינם. המוות הוא איבוד המרכז של החיים. כאומר: הנסיון שלך, רבי, לייצר שמחה שמעורב בה חשבונות אישיים, זה סוג של מוות. רבי רצה שמחת נישואין ללא בדחנים, בר קפרא סובר שנישואין ללא בדיחה זו עבירה של ממש, שמחה לא אמורה להיות רק במישורים שכליים מהותיים אלא גם בצחוק הממשי שעל פני האנשים, "שישו בני מעיי", משליו וסיפוריו המרתקים באים לבטא בדרך פשוטה ואנושית רעיונות מורכבים, זו הדרך למשוך אנשים ובדיוק ממשיכה פופולרית זו חושש רבי, כשדברים גדולים נאמרים בקטנות ובצורה זולה, יש חשש אמיתי שלא תהיה זהירות ויראה והיחס הנכון לדברים הגדולים יפגע, מי שלא מבין מהי שמחה אמיתית או מהי הבנה עמוקה, עדיף שיישאר בפשטותו ובבורותו מאשר שיחשוב שהוא מבין בגלל ששמע משלים ציוריים ושטחיים.
 
הרבה הוצאות ומאמצים לשמוח בלי שמחה פנימית אמיתית. זה יכול לקרות בקלות, שוקעים בהכנות, ביופי החיצוני של החופה ושוכחים את העיקר, הרצון האלוקי הוא שתהיה שמחה שלמה ואמיתית מי שלא מתנהג כך משתייך ל"עוברי רצונו", אולם אם כובד הראש מוכן להפגש עם בצחוק נוצר פה חיבור בין עולמות, כובד הראש של העוה"ז נפגש בעליצות ובשלווה של העוה"ב. השמחה בחיים והמבט עליהם כמשל וכתהליך לימודי, נותנת לנו את האפשרות למצוא בכל תחום וארוע את הטוב והמועיל. המפגש עם האבסורד מעודד את היצירתיות ואת החשיבה החופשית, לעשות את אותו דבר אבל בצורה חדשה וטובה יותר. מצד שני השפעתו של הבדחן צריכה להיות מוגבלת, תלמידיו יכולים ללמוד ממנו בטעות את הלגלוג והבוז שמקלקלים את כל משמעותה של השמחה, דווקא הבדחן הגדול צריך לקבל סטירות מדי פעם ולבחון את גבולותיו. השילוב בין הרב לתלמיד יוצר בסוף את התמונה השלמה, בלמים ואיזונים בין כוחו של הצחוק למשמעותה העמוקה של השמחה.