מהו פשר בקשת הצדיקים לישב בשלווה, וכי דרכם של צדיקים 'לישב בשלווה'? הלא למדנו שאין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. אדם לעמל יולד, והצדיקים הם אלו שהולכים מחיל אל חיל. מדוע יעקב רוצה לישב בשלווה, ומהו "רוגזו של יוסף" שקופץ עליו?
 
שלווה איננה מצב של עמידה במקום וחוסר פעילות ודינמיות, שלווה היא מצב של ביטול הניגודיות, משב שבו הכוחות השונים שבחיים ובאדם אינם סותרים זה את זה ונלחמים זה בזה, אלא אדרבה - משלימים ומפרים אחד את זולתו. זוהי מדרגה של שלימות. במדרגה זו מתגלה יסוד החיים הכללי שממנו יונקים הכוחות כולם, וממילא תביעתו של כל צד בחיים לממש את עצמו איננה גוררת עמה ניכור וניגוד לצדדים אחרים, שהרי אותה נקודת חיים שדוחפת אותו היא זו שמאירה גם בזולתו. שאיפת הצדיקים לישב בשלווה היא שאיפה לחיים שלמים, דבקות מלאה, התאמה של כל הכוחות לשורשם המקורי הטהור. שאיפה זו היא השאיפה להתעלות ממדרגת "הכובש" למדרגת "הישר" (ראה מאמר הדור), ממצב של כבישת כוחות ומלחמה בחלקם למצב של עילוי החיים כולם ותיקונם.
 
יעקב אבינו ניצח במאבק את שרו של עשו, וקיבל שם חדש - ישראל. מיעקב, הכובש, הנאבק, הנלחם על עמדתו מול כוחות זרים, מול מציאות זרה ועוינת, מתעלה הוא לישראל, השורר ושולט, מנהיג את כל הכוחות וכולל אותם באחדות מרוממת באישיותו האחת. המעבר מיעקב לישראל הוא מהפכה ביחס שבין העולם ויעקב, והוא גורר אחריו דרך הנהגה שונה. מדריגת יעקב שייכת לשלב בו ישנן נטיות שונות שנמצאות עדיין "בחוץ", בעולמו של עשו, ועומדות כגורם זר המאיים על טהרתו של העולם הפנימי. לעומת זאת, מדריגת ישראל שייכת לשלב בו נעשים כל הכוחות אגודה אחת לעשות רצון ה' בלבב שלם, ומכל זווית ופינה מציץ אור מיוחד המפאר את החיים ומוסיף לשלימותם. וזהו המצב השלם: "העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתייצבות הישרה בכל הכוחות "רגלי עמדה במישור", ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים... התוכן הזה עומד למעלה למעלה מהאופי המוסרי המוכרח לאסור מלחמות פנימיות..." (אורות, כ"ח-כ"ט). ביעקב נמצאת כבר מדריגה זו, ואף הובטח לו באותו מעמד שיצאו ממנו מלכים (ל"ה, י"א), וא"כ בקשתו היא "לישב בשלווה", להנהיג את החיים ולהעלותם בדרך מישור.
 
אך כאן קופץ עליו רוגזו של יוסף. העולם הזה איננו מוכן בפועל להנהגת "ישראל", הנצחון שבכוח על שרו של עשו עדייו לא התגלה בפועל. עשו הוא אמנם "אחיך", אבל עדיין גם "עשו", "ועודנו בשנאתו" (רש"י, ל"ב, ז'). ושנם כוחות שאי אפשר עדיין להעלותם ולאוספם אל תוך הקדושה. ההתנגדות וההתבצרות עדיין נצרכות. יש צורך בכוח קדוש, שיוכל להיות שם, בעולם הזה, במצבי החיים המגושמים, ולחיות שם בטהרה. אחד שיכול לסלסל בשערו, להתגלגל למצרים ולהיות שם משביר. אחד שאין עין הרע שולטת בו כי הוא כולו בפנים גם כשנמצא רחוק בחוץ.
 
"כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו, עלם יפה תואר עבד, שתהיה נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" , יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו, "בית יוסף להבה ובית עשו לקש" " (עין איה ברכות, חלק ב', עמ' 276). כדי לגלות את המלכות המנהיגה את כל הכוחות צריך שתקדם לכך העבודה הפנימית שחיה בפועל את אותם הכוחות בקדושה, ועבודה זו היא היסוד העמוק לכל המלכות שתתגלה מתוך הארץ הדעת של תורה.
 
מדינה קדושה צריכה לחיים קדושים. ותכונה זו של יוסף - ישנה בכל ישראל (ראה פנקס י"ג, אות י"א), וצריכה שתתגלה בתוכנו בכל חוסנה ועוצמת איתנותה (ואולי רמזו חז"ל גם לדבריהם: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"). ובכל הדרך הארוכה אל חיי "ישראל", נזקקים אנו לשם "יעקב", כפי שקורא לו הקב"ה עם ירידתו לגלות, ושרשות הרבים לא מוכנה לקבל לתוכה את האור, אז "מניחה על שולחנו ודיו" (מסכת שבת, דף כא:, ומאמרי הראיה עמ' 150), וכוחו של יוסף בשמירה על קדושת החיים והאיתנות הטבעית הטהורה שלהם יביא אותנו לעמדות חדשות ודרישות חדשות בגילוי שלימותם של החיים, שם מלא על עולם מלא.