אלא שכזכור, אברהם הוא כבר מזמן לא אברם, הוא התעלה לחשוף בבחירתו ממעיינות אישיותו הבלתי בחיריים, עומק עמוק יותר של חסד. חסד עם הדומים והשווים הוא דבר פשטו השווה לכול נפש, והחידוש הוא פיתוח היכולת להאמין גם ברחוקים ביותר ולחפוץ בטובתם ובתיקונם. ועדיין, מאיזו תכונה נדרשת להגיע לכזו קומה מוחלטת? הווי אומר אחדות!

הרב אומר[1] " כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל…". מידתו של אברהם כבר מזמן אינה פרטית, הוא חי את כול חייו מתוך הכרת אחדות ברורה מעמקי נשמתו. אין בו פינה של "אני והם", אלא הוא חש אחדות גמורה עם כל היש, הכול אחד ממש, ועל כן כשהוא פוגש באנשי סדום אלו הם לא זרים או חייזרים, אלא הוא והם והכול בכלל אחד. את הבעיה "שלהם" הוא לוקח בצורה מאוד אישית, שהרי הכול שותפים בהופעת הרצון האלוקי במציאות. לא שאברהם חס וחלילה לא מבחין ברשעתם או חמור מכך נותן לה איזו לגיטימציה, אלא שאף על פי כן הוא ותלמידיו ההולכים בדרכיו "מכירים ומרגישים את הצינורות, ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה…" ומתוך כך הם "דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות, ושונאים לחייבם". כול חפצם הוא בתיקון אותם עלובי חיים, ויודעים ש"כל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתו מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי", כי האור והחום של אותו צדיק פועל עליו בהכרח להיטיבו.

"אחד היה אברהם"[2]!

______________________

[1] אורות הקודש ג' ע"מ של"ב.

[2] יחזקאל ל"ג כ"ד.