בירידת האדם לשפל תחתיות מוסרי, בהשחת כל אדם דרכו על פני האדמה, מגיעה העולם חלילה לכדי צורך בהשחתתו. קץ כל בשר בא לפני ד' והוא ניחם כי עשה אותם.
גם בזמן נח וגם בזמן אברהם הגיעו הדברים לכדי כך. בזמן נח- בכל העולם ובזמן אברהם –בערי הכיכר, סדום ושכנותיה לבדן.
ודאי אין רצון ד' לכתחילא באיבוד הרשעים. "ואתה ברחמיך הרבים רחם עלינו, כי לא תחפוץ בהשחת עולם… ורוצה אתה בתשובת רשעים ואין אתה חפץ במיתתם, שנאמר: אמור אליהם חי אני נאום ד' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (תפילת נעליה).
אולם בבוא ההכרח לאבוד הרשעים אין מנוס מהפיכת סדום. ושתי פעוולת יש בניתוח אכזרי וכואב זה: האחת- ענשם של הרשעים, והשני- האיום המחרף מעל לראש החברות והתרבויות ההולכים בדרך המסוכנת.
וגדולה פעולת האיום מפעולת העונש עצמה. הן מפני שהפיכה ושואה כזו של סדום אינה מתרחשת לעיתים קרובות, ובעיקר מפני שהאדם ירא מפני פורענות שלו תבוא עליו יותר ממה שבכחה לעשות לו בפועל. ויראה מתמדת זו כחה רב לרכך את קשי הלב ולפעול התעוררות מוסרית, חרטה ושינוי דרך.
מדוע אם כן אין די באיום כשלעצמו, למה לא הספיק להן לסדום ועמורה, מה שהספיק לנינוה? מסתבר שבסדום הגיעה הרע עד כדי שפל כזה שהאיום לבדו לא היה בכוחו לפעול עליהם לטובה. או אז מתחייבת דווקא הכליה בפעול ומצטרפת לטובה, להוות איום ממשי ומוחשי יותר לדורות הבאים.
מי שהרע כבר מקנון בתוכו, חייב להעצים את רושם האימה שהגזירה המרחפת על ראשו יוצרת. איש כזה חייב להיות תמיד בתודעה שהחרב שלופה כנגדו. אסור לו לחשוב על הפורענות בלשון עבר כי אז כחה לפעול עליו חלש.
זהו סוד הפיכה של אשת לוט לנציב מלח. כך מבאר הרא"יה ב"עין איה" (ברכות ב' פ"ט,יא'). רק שתי דרכים עומדות לפני משפחתו של לוט, שכבר נשקעו בתוך סדום ותרבותה הרעה הפכה לחלק מהם. או לשמר את אימת הפיכתה העתידית בעיניהם כאילו עדין לא נחרבה, ועתידה להחרב אם לא ייטיבו דרכם. או להאבד כמוהם, כדי להצטרף לרושם החורבן על הנשארים בעלום.
אולם הדרך השלשית, להשאר בחיים לאחר החורבן. להתבונן עליו כדבר שהיה כבר, עם כל נוראותו, וחלף, זה מחליש את רושם המאורע וממילא הופך אותו למיותר.
על כן נאסר עליהם להתבונן לאחור. רק קדימה. אימת החורבן חייבת להמשיך לרדוף אותם אחרת לא יוכלו להשאר בעולם. ואשת לוט שרצתה לראות את סדום וגורלה כאירוע שעם כל הכאב הוא כבר "מאחורינו", לו זו בלבד שלא התאפשר לה מצב חיים כזה, אלא יתרה מזו, היא הפכה להיות המזכרת הבולטת להעצים את ההרס. לא רק בזיכרון ההיסטורי אלא גם בנוף הממשי של הארץ. ולמען דעת כל הארץ כי אחרית רשעים שאול וצדיקים ירשו ארץ.