"באורח צדקה אהלך, בתוך נתיבות משפט" (משלי, ח',כ'). הצדקה והמשפט הם שני היסודות המלווים אותנו מראשית יצירתנו כעם, עד גאולתנו השלימה. על אברהם אבינו נאמר בפרשת וירא: "...כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט", ובהמשך דרכנו הלאומית נאמר על דוד: " ויעש דוד משפט וצדקה".
ומפורסמים פסוקי הנביאים: "ציון המשפט תפדה ושביה בצדקה". "שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתו לבוא וצדקתי להגלות".
בגמרא במסכת ברכות נאמר שהנכנס לבית הכנסת יכנס בשיעור שני פחים(לא נכנס לפירושים השונים בגמ'), ומקור לדבריה הוא הפסוק במשלי ח', לד'): "אשרי אדם שמוע לי ,לשקוד על דלתותי יום יום..." – שתי דלתות. הגאון מוילנא, בפירוש לספר משלי, מקשר את שתי הדלתות הללו למשפט וצדקה: "והעניין, שדלתי התורה הן צדקה ומשפשט", ובדבריו הוסיף ששני אלה הם כנגד "שני עניני דלים- בפנימיות ובחיצוניות, היינו בתורה ובממון, והיינו צדקה ומפשט... וזהו לשקוד על דלתותי – על ב' דלים (עפ' הגמ' במסכת שבת ק' הדורשת את האותיות ג',ד'- גומל דלים) להאיר עיינהם בפנימיות וחיצוניות...".
כי "כמו שאי אפשר ליכנס לבית עד שיפתח הדלת – כך אי אפשר ליכנס לחדרי התורה עד שיעשה צדקה ומשפט" (ביאור לדברי הגר"א, אבן שלמה פ"י אות ג').
הצדקה והמשפט –כנגד החיצוניות והפנימיות- הן שתי בחינות של הטבה- הכמותיות והאיכותית. הצדקה היא הנטייה להרחיב את הטוב, והיא כשלעצמה עוסקת גם במושגים השייכים לחיי העולם הזה, כפי שאנו מרגישים אותם. כצרכי ממון ופרנסה. המשפט היא הדרישה להעתקת הטוב ולהעמדתו על איכותו. הטוב צריך להתפשט על הכל צריך להיות טוב אמיתי, טוב שבאמת מטיב, שלא דוחק כוחות אחרים, שמקדם את מקבלי הטוב לשלימותם.
בכל חיינו אנו עסוקים ביחס שבין הצדקה והמשפט, הכמות והאיכות. בצמתים רבים השילוב של שניהם יוצר התלבטויות קשות, ולעתים מתחים. אכן, החיים מורכבים, והשאלות אינן פשוטות. אך מכל מקום ראשית כל צריך להיות מלאים בשתי הנטיות גם יחד, בבחינת "אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך". כל אחד חייב להגביר ולחדד בתוכו את שתי נקודות היסוד, שרק בשניהם יחד הכיון של חייו יהיה נכון ואמיתי.
אברהם אבינו, מייסד האומה, כולל את שתי היסודות הללו בעצם חייו. נטיית הצדקה, והשאיפה להטבה לחסד ללא גבול, ולעמותה- האמונה וההתמסרות אל הצו האלוקי העליון. אהבה ויראה. צדקה ומשפט. גם העיר ירושלים מרכיבה בתוכה את בחינת "שלם" ובחינת "יראה", והן יחד בונות את התמונה (ראה רש"י סוף יחזקאל).
"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכות הטוב- זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל.זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה: הרגש הטוב הזה, לפי גודלו, הקיפו ועומקו. "כן צריך שהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעול בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה. הנותן לה את כח להיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב..." (אורות, עמ' קלט').