תרגום:

וממעשה שאירע לרבי עקיבא גם אפשר להסיק שאין מזל לישראל.

לרבי עקיבא היתה בת. אמרו לו חכמי הנוכרים החוזים בכוכבים לרבי עקיבא שביום בו תכנס בתו לחופה יכיש אותה נחש ותמות. היה רבי עקיבא דואג הרבה.

ביום חתונתה לקחה סיכה מראשה ונעצה בחור שבכותל לשמירה, ונזדמן שנכנסה הסיכה בעינו של נחש. בבוקר, כשהוציאה סיכתה היה הנחש נמשך אחריה.

אמר לה אביה: מה עשית שזכית להנצל מן הנחש?

אמרה לו: בערב החתונה בא עני ודפק על הדלת. היו כולם עסוקים בהכנות לסעודה ולא היה מי שישמע אותו, קמתי ונתתי לו מנתי שנתת לי.

אמר לה: מצוה עשית ובשכרה ניצלת.

יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות", ולא ממיתה משונה בלבד אלא ממיתה עצמה.

הבת

הכותרת היא הרב, הסיפור הוא על הבת. היצירה הגדולה של רבי עקיבא, בתו, תורתו, השפעתו על מעגלי החיים הישראליים.

כוחות חיים רבים משפיעים עלינו, רבי עקיבא הוא לא מהמתעלמים מעוצמות החיים, הלא מהמים למד עצמת הרצון, מאשתו עוצמת ההתמסרות. כך גם המשפיע הגדול אינו מתעלם מחוזי הכוכבים, לכוחות הטבע השפעה רבה, אי אפשר להבין שלישראל אין מזל אם לא מבינים קודם את כוחו של המזל. "אברם אינו מוליד" ומתוך כך "אברהם מוליד" (עיין רש"י בראשית טו',ה'). הטבע אינו חסר משמעות. כוחותיו הינם כוחות אמיתיים ורצוי להתחשב בהם, במיוחד אם רוצים לנצח אותו.

החתונה

רגעי החופה הם שילוב בין המציאות למה שמעליה, הרעיה והדוד נפגשים. "גננא" זה חופה אבל זה גם הגנן של גן עדן. דווקא ביום החיבור הכי עמוק, הסכנה הכי גדולה אורבת, כביום מתן תורה שסכנתו בעגל. המבט הריאלי מכריח את קיום הסכנה, כגודל החיים המתגלים כך גודל הסכנה ובלשון חז"ל "לפום גנתא גננא", כל המביט בכוכבים רואה את זה. ההזדמנות הגדולה יכולה להיות העדר גדול. הנחש, היצר הרע המקטרג, בעל העין הרעה, בועט בכל נסיון של גדלות. אתם שמחים בחיבור שמים וארץ, אני אוכיח לכם שהכל שטויות. שהמוות עדיין שולט בחייכם ושאין אפשרות אמיתית, ריאלית, להתרומם מעל החומר. אמנם "לא נחש ביעקב", אין המזל שולט בישראל, אך זה רק בפוטנציאל, בפועל, הייתם ותישארו בחומר.

רבי עקיבא דואג, אך לא מבטל. כשיש דבר נכון לעשות, כחופת בתו, גם אם כל חיישני הריאליות יאותתו סכנה, אז נחשוש ונתפלל, אך לא נרפה (ה' באייר...).

ומי החתן

החתן אינו מוזכר, אך ידוע שבן עזאי נשא בתו של רבי עקיבא ופרש ממנה, הוא שאמר שהמבטל פרייה ורבייה כשופך דמים, אך "נאה דורש ואין נאה מקיים", שהרי נשא ולא הוליד "ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה". הוא שנכנס לפרדס אך לא יצא, הוא שבמותו מתו השקדנים וכל חכמי ישראל לפניו כקליפת השום חוץ מאותו קרח, אין כמותו לפוצץ את מפגש הרוח עם המציאות, אכן סיכוי טוב לכשלון.

בסדקי המציאות

אבל באותו היום, הכולל ומכליל חושך ואור צפרא ורמשא, מנצחת אותה "בת" את כוחות הפירוד וההעדר. באחיזת התכשיט המקיף את הראש, המחבר סערות ראשה וחייה לחטיבה אחת, משמעות אחת לגילויי חיים שונים. אותו הכח ה"ראשי", נדחק לסדק, לחלון הזדמנות שבכותל, שאמנם תפקידו להפריד ולחלק "מאי גודא- מחיצה", אך תמיד נשאר בו סדק, מעין "בין השמשות", שם מנצחים החיות, השמחה והחסד את כוחות הפירוד המכלים.

הסיכה והנחש

יש העוסקים בשמחת הרגע, בבנין הכתלים והחילוקים, ויש העוסקים דווקא מתוך שיא הארציות (הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה), בהבאת אורו של משיח לעולם, בהכנסת הראש והמחשבה אל תוך האטימות. זה לא מפתיע שהנחש מת. עינו הרעה והמעוקלת מתכלה במפגש עם יושרה של סיכה. עם מצוות ותורה הוא היה מסתדר, עם עין טובה אין לו סיכוי, עם יושר שחודר לחיים ולפרטיהם הוא אבוד לגמרי.

היום מאיר. מתברר שלא הצלה בלבד יש כאן, אלא שכוחו של הנחש נמשך אחרי הטוב והצדק. היושר שהתגלה פה מושך אחריו גם את הרוע ומגלה שכל קיומו היה כדי להכניס את האור גם לסדק הזה. היא כבר לא בתו, הוא אביה. מסתבר שגדולתו היא כדי להופיע את אור המקור בכל, "בת היתה לאברהם ובכל שמה", הוא לא רק אבא, הוא גם יוצר ומוליד, לא רק נכנס לפרדס אלא גם מוציא פירות.

תשומת לב

בערב, כשהאור "פונה" והולך לו, חוזר הטבע לשלוט. אין ודאות ולכאורה אין סדקים. אבל תמיד יש מישהו שדופק על הדלת, גם בחושך בעוני ובגלות ישנו סיכוי, יש "פתח יציאה". בסעודה היו עסוקים מן הסתם בשיר וקול תודה אך זו לא ערובה לתשומת לב לפתחים שבחיים. כולם שם "ידעו" שיותר חשוב לתת מתנה לעני מאשר לאכול עוד פולקע, אבל לממש, לשים לב מתי נפתח הפתח, זה קשה לנו לראות, כגודל ההרגל ומיעוט החזרה.

אורה של תורה

אין פה המצאה חדשה של "בתו של". המנה שנתת לי, אותה העברתי. את זה למדתי ממך, מתורתך הגדולה שיורדת גם לפרטי הפרטים של החיים הישראליים, העני העומד בפתח, הפך טריקת דלתו של הנחש.

להארות והערות שיתקבלו בשמחה: betbaron@gmail.com