כמה וכמה הדרכות יכולים אנחנו ללמוד מהנהגותיו של אברהם אבינו בהכנסת האורחים. וכתב ה"חפץ-חיים" (בספרו "אהבת-חסד", עניין הכנסת אורחים פ"ב) שפירוט התורה בעניין זה בודאי בא "להורות לנו ללמוד מאבינו הזקן איך להתנהג עם האורחים".
ואלו ההדרכות שכתב החפץ חיים:
א. אברהם אבינו מצפה לאורחים בשיא חוליו, "ואע"פ שאין מדרגתנו לקיים באופן זה, עכ"פ נלמד מזה שצריך לתור אחריהם ולקבלם בחיבה יתרה".
ב. אברהם ציוה להביא מים לרחיצת הרגליים מהדרך, "ומזה נלמד גם אנחנו שמלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים", התאוששות ראשונית והכנסה פנימה.
ג. וכהמשך לכך - תוך כדי הכנת האוכל מבקש מהאורחים "והשענו תחת העץ", "ומזה נלמד שטרם יכינו לאורח לאכול יבקשו לו להשען ולהינפש מטורח הדרך".
ד. אברהם שם לב שאין רצון האורחים להתעכב ולהטריחו, לכן אמר: "ואקחה פת לחם... אחר תעבורו", "היינו שתקחו רק לסעוד הלב ותיכף תלכו לדרככם, ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה...".
ה. "אופן עשיית הסעודה היא באופן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה".
ו. "ובעצמו עמד ושירת לפניהם כל עת האכילה".
ז. "ואחר האכילה ליווה אותם".
ח. ולבסוף - "גם נוכל ללמוד משם שיחנך אדם גם את בניו למצווה זו, כמו שכתבו "ויתן אל הנער" וכפרש"י שזה ישמעאל, לחנכו במצוות".
אברהם ושרה זוכים לבשורה על הולדת הבן "למועד" מתוך העיסוק במצוות הכנסת-אורחים, וכך אמרו חז"ל במדרש "תנחומא" (כי תצא, ב): "יש מצוה שמתן שכרה בנים, כמו שרה שארחה את האורחים, והשונמית על שקיבלה את אלישע".
ומפורסמים דברי חז"ל בגמרא (שבת, קכ"ז): "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". דווקא האורח, הפנים החדשות, שפעמים איננו מוכר כל כך, ואיננו חלק מהסביבה בה האדם מורגל - דווקא הוא מעורר את הנטיה הטהורה של אהבת הבריות. אהבה עמוקה, טהורה, שאיננה מתחילה מההכרות החיצוניות עם האדם ותכונותיו, אלא מהאמונה ש"חביב האדם שנברא בצלם". אברהם המאמין בריבונו של עולם, מאמין גם בבריותיו, "כי מי שהוא אוהב הש"י אוהבת את הבריות שהם ברואיו ית'" (מהר"ל דרך החיים עמ' ל"ח). וגם כשהצורה הנגלית לעין החוש של האורחים המזדמנים לפתחו איננה כ"כ מזהירה, כערבים המשתחווים לעפר שברגליהם, הוא רואה לנגד עיניו את הצלם הקדוש שבאדם. וכשהוא עוסק בהשתדלות המעשית של הכנסתם וכיבודם, הרי הוא דבק בפועל בצלם הקדוש, שבם, שבו. "הנקודה היותר טהורה ויותר טובה מתגלה בשעה שהפגישה היא חדשה . . . והאור הזה קורא את המקוריות הנצחית של הנשמה להתלהט ולהאיר באור תפארה, הנותנת חיים נצחיים להאישיות..." (מתוך עולת ראיה עמ' פ"ד על הכנסת אורחים), וראה גם במהר"ל, נתיב גמ"ח פ"ד, וחידושי-אגדות למסכת שבת קכ"ז. ושיאה של הכנסת האורחים, שלימותה, מתגלים בפעולת הליווי: "שכר הליווי מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה . . . וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה . . . וליווים יותר מהכנסתן . . . " (רמב"ם הל' אבל פי"ד, ה"ב). הליווי הוא השלמת האש"ל (אכילה, שתיה, ליווי), ובלעדיו נשאר ח"ו א"ש (ראה אהבת חסד לח"ח בהערה שם). דווקא הליווי, בו בעל הבית יוצא מביתו, פחות מרגיש את עצמו, את ביתו, את מה שיש לו להציע - דווקא בפעולה זו מתגלה הכבוד שרוחש בעל הבית לאורח. האורח לא הגיע בשביל שבעל הבית "יממש" את עצמו, ימלא את ביתו באורחים, בתחושה טובה, חיובית ככל שתהיה. הכנסת האורח היא בשביל האורח, בשביל לגלות את הערכתנו לאורח, את הכבוד שאנו רוחשים לו, וגם כשהוא "אורח", אקראי, לא מוכר ולא מזוהה. "וכאשר יוצא לדרך ובני אדם מלווין אותו בדרך שהוא הולך עליו, שנותנין אל צלמו כבוד, שאין מניחין אותו שיצא לבדו... ומי שאינו מלווה את האדם ואינו נוהג בו כבוד ומניח אותו לצאת יחידי הרי הוא מבטל את כבוד הצלם הזה שהאדם צריך לו בדרך" (ראה מהר"ל, נתיב גמ"ח פ"ה).
דבקותם של אברהם ושרה בצלם-אלוקים, החבוי מבעד לכל המסכים, מזכה אותם בהמשכיות, ביציאתם מכוחם הפרטי הזמני והמוגבל אל כח כללי נצחי, שעתיד להיות אב לעולם כולו. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו".