מערכת המצוות מתחלקת למצוות שכליות, דהיינו מצוות שהשכל האנושי מקבל והיה לכאורה יכול להגיע אליהן מעצמו, כלומר מזדהה איתן בקלות, ולעומתן מצוות שמעיות, דהיינו שהשכל האנושי רחוק מאוד עד כדי בלתי אפשרי לו להגיע אליהן. מסביר הרב חרל"פ[1] שהמצוות השכליות מתקיימות בכוח מידת האהבה, גם ע"פ מושגים אנושיים (שחולשתו ידועה, שאפשר גם להטעות אותו, והחוזק שלו בשעת ניסיון קשה לא תמיד מוכיח את עצמו), והמצוות השמעיות מתקיימות רק מכוח מידת היראה. אין הכוונה לאותה יראת העונש נמוכה (שגם לה שמור מקום בנפש), אלא היראה במיטבה, ההכרה שגם לאחר כל העליות האפשריות לאדם, עד כדי שאפילו מלאכי השרת "מתבלבלים" וכשהם רואים אותו הם מבקשים לומר לפניו שירה, מה שנשאר הוא המרחק ה"קטן" והבלתי סופי שבין בורא לנברא, בין מקור החיים למקבל החיות, אותה יראה שעליה נאמר ש"האלוקים עשה שייראו מלפניו", וזה יהיה "כל" החילוק שבינו לבין ישראל.

"אחר הדברים האלה", עד העקידה אברהם אבינו הלך והתעלה והגיע למיצוי היותר עליון של מידתו - מידת האהבה, הוא בבחינת מתהלך עם הקב"ה בגן עדן, ורק דבר אחד עוד נותר לברר, נקודה "קטנה" שתאיר רטרואקטיבית את כול מה שעבר עליו עד כה, תיתן ערך אמיתי ומוחלט לאנושיות שלו במיטבה, נקודת היראה. ומעיר הנצי"ב[2] שהציווי דווקא "להעלות לעולה" תבע מאברהם שכל המעשה יהיה נטול אלמנט של כפיה כלשהיא, שכשם שאין עולה מתקבלת אלא לרצון, כך גם מעשהו של אברהם היה צריך להיות מתוך החופש המוחלט וברצון גמור להיענות לדבר ה' איליו, ורק מתוך זה. והדברים ברורים, שאי אפשר לקנות את אותה יראה עליונה אלא מתוך החופש המוחלט, ההחלטה האוטונומית לברר את הנקודה האוטונומית עצמה ולצרף אותה במבחן הקשה שבקשים.

_________________________

[1] בספר "מי מרום" ח"א ע"מ קכ"ה.

[2] על פרק כ"ב פסוק י"ב.