המשפחה לא מעל לכול

הרב נתנאל אלישיב

התקבע בתודעתנו שלא ניתן לצפות מאנשים לצאת נגד בני משפחתם, גם אם הללו אשמים בעבירות חמורות. אנו גם מקבלים בהבנה כשאנשים דורשים לפעול למען בן משפחתם, גם אם הדבר עלול להביא לפגיעה בבני משפחות אחרות. אנו אפילו מצפים מבני משפחה להתנהג כך, כאילו שזו חובתם. אולם בפרשתנו אנו רואים שיעקב אבינו סולל לנו דרך אחרת. במקום להיפרד מכל בניו במילים חמות ומלטפות, הוא מוצא לנכון גם לגעור ולהוכיח במי שחרגו מן הנורמות המוסריות והערכיות של בית ישראל. לראובן הוא אומר "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ד), ועל שמעון ולוי הוא ממטיר אש וגופרית (שם שם ה-ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל."

בכך יעקב מלמד אותנו שהנאמנות המשפחתית אינה חשובה יותר מערכי הטוב והיושר, המוסר והצדק. ואמנם לא נעים להזכיר את הדברים הללו דווקא בשעה שהוא נפרד מבניו, אולם היא הנותנת, יעקב כנראה רואה בעקרון הזה חלק מצוואתו – בית ישראל ייבנה לדורות מכוח הידיעה שהערכים המקודשים לו עומדים מעל לכול, אפילו מעל לקשרי משפחה.

את אותו מסר יעביר לנו משה רבנו באחד הפסוקים המטלטלים ביותר בתורה. לאחר חטא העגל משה מְצווה בשם ד': "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות לב כז). מובן שהכוונה איננה שאדם יחפש דווקא את אחיו כדי לעשות בו דין, אלא אפילו על מנת כן, אפילו אם יהיה צורך בדבר הנורא הזה, הנאמנות לקדוש ברוך הוא גוברת על הנאמנות למשפחה.

המדרש (קהלת רבה, פרשה ב פסקה יז) מספר על רבי מאיר שהיה משתכר שלושה סלעים לשבוע מעבודתו כסופר סת"ם. בשני שליש ממשכורתו השתמש להוצאותיו השוטפות, ובשליש הנוסף היה מפרנס תלמידי חכמים. כשתלמידיו התפלאו על כך שהוא לא שומר ממון עבור ירושתם של ילדיו, השיב בחריפות רבה: אם בניי יהיו צדיקים, הרי שיזכו להתפרנס בזכות עצמם, "ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום?"

אנו מכירים את רבי מאיר מאינספור מקורות בדברי חז"ל. אין ספק שככול אדם, הוא אהב את בני ביתו ורצה בטובתם. בכל זאת מצא לנכון לומר כך, אולי כדי לחנכנו לאותו עקרון – הנאמנות לבני המשפחה לעולם לא תחפה על הנאמנות לאמת ולמוסר, שהיא היא הנאמנות למקום.

נשתיירו בידינו עדויות קורעות לב מימי השואה על הורים שנמנעו מלהציל את ילדיהם כשהם הבינו שהצלתם כרוכה בהכרח בהריגתם של אחרים. מי מאתנו יכול לומר בביטחון שהיה עומד בניסיון כזה? ועם זאת, עלינו לחנך לכך.

איננו באים לומר שיש להתאכזר ולהתנכר לבני משפחה שכשלו, אבל יש הבדל בין חיזוק ועידוד גם ברגעים הקשים, מתוך מגמה לסייע בחזרה בתשובה, בתיקון ובשיקום, לבין חיפוי על עבירות וכשלים מוסריים תוך פגיעה בקורבנות.
 

גרסת הדפסה לחץ כאן