יוסף הוא ללא ספק הדמות המרכזית בפרשיות האחרונות. נקודה מיוחדת אצלו היא מושג הבכי. למיטב זכרוני רק עליו מסופר בספר בראשית שהוא בוכה, לא פעם ולא פעמיים, כשהוא פוגש באחים ושומע את דברי ראובן המוכיח אותם, כשהוא פוגש את בנימין, במיתת יעקב, וכשהאחים מתחננים איליו לאחר שובם ממסע הלוויה. יוסף לא בהכרח היה הכי "מסכן" בסיפורי בראשית. גם לאבות היו ימים לא קלים, האימהות היו עקרות שנים רבות, ניסיונות קשים, משפחתיים וכלליים, ויש להניח שדמעות לא מעטות מלאו את עיניהם פעמים רבות, ומכול מקום רק על יוסף מסופר מפורשות שהוא בכה.
דמותו של יוסף כידוע מורכבת מאוד, שהרי חז"ל מלמדים אותנו שהוא בבחינות מסוימות אחד מהאבות, ומאידך הוא גם בן, חוליה מקשרת שיש בה מזה ומזה.
האבות והאימהות לא בוכים. לא בגלל כהות רגשות או אטימות חלילה, אלא כי הם האבות, חיים בעולם הזה אבל באמת הם מעליו, המציאות שלהם גדולה על התהליכים שהם עוברים, עם כל הקושי שבהם, הם חיים ומזדהים מתוך עמקי מציאותם עם הקו המגמתי האלוקי של היש, הם ה"מרכבה" עצמה.
על פי רוב הבכי הרגשי שלנו בא בשעות קשות בהן קורה משהו קשה וחריג, עולמנו מתערער עד חרב עלינו, לפחות לפי הכרתנו באותה השעה. ישנו גם בכי בשעות מאוד מיוחדות של רוממות, דוגמת נישואין או לידה חדשה. הצד השווה שבשניהם הוא ש"המערכת מתערערת" ובאותה שעה רב הלא נודע על הנודע, והבכי מעיד כאלף עדים על חולשתנו העקרונית מול המציאות, חוסר אונים ולעיתים אובדן דרך זמני.
לעומת זאת, הבכי, לא זה הרגשי גרידא שהתורה לא עסוקה בבכי שכזה, בא כתגובה ספונטנית בדיוק בשעות הפוכות. יוסף בוכה דווקא בשעות בהן הוא "מצליח" להתרומם מעל היומיום הלא פשוט שלו. באותן נקודות מפנה בהן אדרבא, מתבררת ומתבהרת לו התוכנית האלוקית, גם אם היא לא בדיוק הכי נעימה לו, שם הוא בוכה. אין כאן חולשה וקריסת מערכות, אין כאן נפילה רגעית, אלא התבהרות שכול מה שאולי היה נראה מובן עד עכשיו, מתברר שהוא לעילא ולעילא יותר גדול, יותר מחושב ומושגח על ידי הקב"ה, וממילא יותר תובע מהאיש שיש בו גם אב וגם בן, גם אחיזה מתמדת בעין האלוקית הטובה עלינו וגם כל היכולות וה"אנושיות" המוכרת לנו, לקחת חלק ואחריות מכסימלית במהלך. רק לו היכולת והרשות לבכות, לבכות מכול הלב ולא פחות מכך מכול השכל המבין ומפנים.
זהו איש שמבחינה את הוא "בן פורת" ולא פחות מכך הוא "עלי עין", עינו מכוונת לעין האלוקית, והוא קשור וקושר את רוממות האבות לדורות הגלות של הבנים, חי את כול השייכות לשתי התקופות, ואולי זו עוד סיבה לכתחילה המבררת מדוע הוא היה הראשון מבין האחים לעזוב את העולם, על כן הוא המודיע לישראל את הסימן הסודי לביאת הגואל, מי שחי את התוכן של "פקוד פקדתי", שרואה איך הצרות עצמן הן ההשגחה האלוקית לבניין ישראל ולא מאבד את החשבון, אע"פ שהוא לעין ערוך גבוה מקצה האופק של המבט האנושי הבנאלי.