יעקב מסכל את ידיו כי מנשה הבכור. לפי חז"ל, יעקב מסמן את אפרים כחשוב יותר בעיניו "כי זרעו יהיה מלא הגויים" כלומר ממנו יבוא יהושע בן נון שעתיד להעמיד את החמה וכל העולם כולו יהיה נרעש מהדבר המדהים הזה של העמדת החמה.
יעקב אבינו בסוף ימיו, ממש לפני מותו, חותם את ספר בראשית, חותם את ספר הבריאה, את הספר שבו עוסקים בתשתיות של המציאות, בתשתיות הטבעיות, בתשתיות האנושיות.
ובחתימת הספר רואה יעקב לעיני רוחו, איש שיעמוד מול איתני הטבע, מול הבריאה בשיא עוצמתה, מול השמש מלך העולם, מלכת המציאות. ויהיה מסוגל לעמוד מול הטבע, מול החמה, ולומר לטבע דום. יעקב רואה את זה לנגד עיניו, ומסמן, לכאן מוביל ספר בראשית. זאת החתימה הנכונה של תקופת האבות. האבות שבאו ללמד אותנו ולהוריש לנו את המבט הזה. האדם אינו כפוף לטבע, אינו כפוף ליצריו, אינו כפוף לחומר, לסדרי הזמנים או ללחץ החברתי. האדם השלם הוא בן חורין, הוא שיכול לומר לשמש דום. יכול לומר לדחפים השונים, לצרכים, לחוקיות הטבע ולאנרציה של העולם שיש משהו יותר נעלה, יש גודל של חירות.
עם סיומו של ספר בראשית אנחנו צריכים לחדד לעצמנו את עמידתנו לא כמתנגדת ורבה עם המציאות, לא כנלחמת מול הטבע. אלא כמי שמסוגלת להתרומם מעל הטבע. כך נוכל לעבור נכונה לספר הבא, ספר שמות. שהוא רווי בניסים, רווי בפלאים, רווי בשידוד המערכות. מתוך קומת הישרות הגבוהה של האבות, מתוך קומת החירות האנושית שלהם, שלא נכנעו אל מערכות הטבע. נוכל לתפס לקומת הנס שמעל הטבע. סיכל את ידיו יעקב, ולימד אותנו חכמה והסכל. מה המסקנה ולאן מוביל ספר בראשית.