ראשית כל, אכפתיות. תוכחה נובעת מאכפתיות. "טובה תוכחת מגולה", המגלה את האכפתיות והדאגה. יותר מאשר "אהבה מסותרת", דהינו- אוהב שאינו מבטא דבר, ופעמים אהבה זו נגועה גם במעט אדישות וחוסר אכפתיות מהזולת. האכפתיות העמוקה יוצרת תחושה של אחריות וערבות. חייו של השני נוגעים לי, הם חשובים לי, ואני חש אחריות כלפיהם. "טוב מי שמוכיח לחבירו ומדבר איתו קשות ומודיעו האמת בפניו...יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת שאוהב חברו בחדרי ליבו ואינו מוכיחו על מה שרואה בו". (רבינו בחיי, ניצבים).

ועדו, פעמים שהתוכחה המגולה עדיפה על פני הסתרת הדברים ומותירה חוסר בהירות וחוסר התקשרות. הדיבור הגלוי מבהיר ו"שם דברים על השולחן". היחסים מתבהרים, על כל הקושי שבדבר. האהבה המסותרת עלולה "להשאיר דברים בפנים", והדברים הללו ילוו את האדם בהמשך מערכת היחסים, ולא יאפשרו פיתוח יחסים שלמים, מתוקנים ואמיתיים. "טובה תוכחת מגולה", היוצרת רגע של אי נעימות, של עימות, אבל מסייעת להבהרת הצדדים, לכנות. להבנת המצב של כל אחד, להסרת ציפיות ואכזבות מיותרות. דווקא ממנה, מהכנות הזו, יצמח הקשר העמוק.

ויתר מכך- תוכחה מגולה מלמדת פעמים רבות על האמון העמוק השורר בין הצדדים. כשיש אמון ויציבות בקשר, כשיש אהבה עמוקה- יש תוכחה גלויה. אין רתיעה ופחד מרגעים לא נעימים. ואדרבא- יש רצון לקדם ולפתח, לתקן ולשכלל. האהבה איננה נתונה במבחן ובסימני שאלה, היא ברורה, ודווקא מכוחה בא רצון לשמוע זה דעתו של זה, להקשיב וללבן, להתקשר יותר על ידי השמעת הדברים, גם אלה הנוקבים ותובעניים.

לא כל אדם זוכה לקבל תוכחה. קבלת תוכחה- כשהיא ממקום אמיתי- היא סימן לאהבה ולקשר הכנים שיש, ולרצון אמיתי לפתחם.

עניין זה מביאנו לפירוש נוסף בפסוק: לא "מ' היתרון" אלא "מ' המקור". "טובה תוכחה גלויה" כשהיא באה "מתוך אהבה מסותרת". (עיין רבינו בחיי שם, פירוש המצו"ד למשלי שם). התוכחה הגלויה אכן תהיה "טובה", תביא לטוב, תקדם, תעורר אוירה ורגשות טובים, כאשר היא נובעת מ"אהבה מסותרת". כשהתוכחה באה מתוך אהבה, תוצאותיה יהיו טובות. ובזה נכון הכלל ש"ניכרים דברי אמת". "אם אדם מוכיח לחבירו... וסיבת התוכחה באה מאהבה מסתורת, כמו האב את בנו, שזה מרוב אהבתו, וכמו שכתוב כי את אשר יאהב ד' יוכיח –תוכחה זו הגם שהיא בגלוי, "טובה מאוד" (מלבי"ם).

וכשהתוכחה באה מתוך אהבה, היא גם תעשה בצורה כזו שאיננה פוגעת ומביישת אלא מוסיפה אמון ואהבה. וכך פירש רבינו בחיי (שם) בשם הרד"ק: "אבל הקמחי ז"ל פירש בשם אביו ז"ל: התוכחה טובה כשהיא מגולה, אבל כשהיא אהבה מסותר, כלומר ראוי שתהיה התוכחה בסתר ולא בגלוי, כדי שלא לביישו". ה"אהבה המסותרת" מתארת את אופן ה"תוכחה המגולה".

בפרשת ויחי נפגשים עם תוכחות. יעקב מוכיח כמה מבניו בברכותיו. הוא איננו מסתיר מהם את האמת, לא משמעון ולוי ולא מראובן. וכמובן, שתוכחתו זו שבאה מאהבה מסותרת מביאה את פירותיה לברכה. גם יוסף מוכיח את אחיו במילים קצרות: "אתם חשבתם לרעה, והאלוקים חשבה לטובה".

ואמרו חכמנו ז"ל (בפסיקתא): "מכאן שהתוכחה נאה, שמתוך התוכחה באה האהבה, וכן הוא אומר טובה תוכחה מגולה מאהבה מסותרת".