אין אנו באים "לחטט" בעולמם האישי פסיכולוגי נפשי של אבותינו הקדושים, לנתח בסכין גבהות הלב שלנו את אורחותיהם ופועלם, ולקבוע את ערך מעשיהם. חטטנות בכלל זו תכונה לא ראויה כלפי אף אדם, לא כל שכן כשאנו עומדים מול מי שהמרחק האמתי בין חייו לאלו שלנו הוא בלתי ניתן להבנה כלל.
יעקב אבינו מברך את הבנים לפני מותו, עומד על שורשם ותפקידם העליון בבניין האומה, ואף קובע אותו. בברכתו לראובן הוא אומר "פחז כמים אל תותר", ובגמרא[1] מובאות דרשות על המילה הלא שכיחה הזו, האם יעקב מבקר את ראובן כי חטא (כשבלבל יצועי אביו) או לא. לא אנו נפסוק בשאלה הזו אלא יעקב!
מהו שורש כל ההתנהגויות הפורצות גדרי עולם, חוטאות ופועלות רע? מה מביא אדם או חברה, לבחור בדרך לא קונסטרוקטיבית? האם ניתן להבין זאת, ללמד זכות עקרונית עמוקה, וכמובן בלי לקבל התנהגויות שכאלו הלכה למעשה? מהי אותה נטייה בנפש שמביאה לחטא, שכשנזהה אותה נוכל לתת לה את מקומה הראוי, ולפעול איתה אך טוב?
הרב מורה, שהיות ובשורשה של המציאות הכול מוכן לפעול טוב, עולה ששורש הפעולות הרעות כולן נובע גם הוא משאיפת ההתעלות המתמדת והרדיקאלית של המציאות, אלא שמרוב שאיפה אל אותו גודל עליון, ומאורך ועומק התהליכים אותם צריכה המציאות לעבור במסע איליו, אין כוח לשאת את ההווה הרחוק כל כך מאותו עתיד, כוחות חיוביים אדירים של חוסר השלמה כנועה עם טוב חלקי, או גרוע מכך פשרני וותרני, מתפרצים שלא כראוי. האלמנט ה"מתסיס" את החיים, זה שלעולם לא ייתן להם מנוח עד שיגיעו למצב הראוי להם מתפרץ, ומחמיץ לעת עתה את החבית כולה.
אילו עוצמות צריכים דווקא אלו המלאים בכוחות ובראיה למרחוק, להתגבר על עצמם. לא על הקוטן שבהם, אלא על הגודל שבהם. שיהיה סבלני ומקבל את אריכות התהליכים שבהווה עד שיגיעו לידי מיצוי, ומהם תיבנה המציאות בניין יותר אמיץ, שאכן יגיע לאן שהם שואפים מלכתחילה.
והיכן יינתן לאותו כוח פורץ גדרי עולם שבנפש מקום חיובי, בו הוא יוכל לבטא את עצמו בכול העוצמה, לדבוק באמת הגדולה, ויחד עם זאת לחולל רק תהליכים חיוביים? מהי עבודת ה' ששם קורה דבר הנפלא הזה? הווי אומר בתפילה. זהו המקום בו אין וויתורים ואין פשרות, יש רק אחיזה והשתוקקות אל השלמות היותר שלמה, ושמש התפילה רק מחממת ומחיה, מוסיפה אור ואנרגיה לפעול רק טוב ולעולם לא שורפת. שם אף כוח לא מדוכא, שכן תפילה אמתית היא בדיוק "התפרצות וולקנית נפשית" מאוד פנימית ועדינה של ליבת החיים כולם, באופן מחיה ובונה. שם האדם פורץ, ממריא ועוזב את החלקיות של ההווה ונאחז בשלמות העתיד עם כל הלב, ומתפילה הוא מקבל את כל הכוח לחזור ולפעול כאן בתחתיות ארץ למען אותו טוב נשגב.
וכל זאת נלמד מראובן. "פחז" נוטריקון פללת, חלת, זרחה תפילתך. פלילות שבלב, רצון "פלילי" לפרוץ גדרות עולם, חולי והשתלטות על אותה פלילות שלא לבוא לידי ביטוי מעשי בידיים, וניתוב אותו כוח עצמו שיהיה זורח בכח העוצמה בתפילה.
____________________________________________________
[1] שבת דף נ"ה. דברינו מתייחסים לדברי הרב שם בספר עין איה, פיסקה נ'.