והא איכא שפירי דגמירי אי הוו סנו טפי הוו גמירי" (תענית ז.)

תרגום:

...אמר לה ר' יהושע, אביך שם את היין שלו בכלי חרס, אמרה לו "ובמה נשימם?" אמר לה: אתם שחשובים אחם הטילו היין בכלי זהב וכסף! הלכה ואמרה לאביה והטיל היין בכלי זהב וכסף. החמיץ היין, באו ואמרו זאת וקיסר, קרא לבתו ושאלה "מי אמר לך לעשות כך?" אמרה לו...קרא לו ושאלו מדוע אמר כך וענה לו "איך שאמרה לי עניתי לה". מקשה הגמרא: והרי יש אנשים יפים היודעים תורה, ועונה: לו היו מכוערים (שנואים?) יותר היו חכמים יותר.

מפגש פסגה אחראי או מתוכנן עם היושבים ראשונה במלכות בא כדי לספר לנו על עצם הניגודיות שיש בין השיטה הגויית רומאית ביחסם לחיים ולמוסר לבין דרכה של תורה, שיחת החולין בין ר' יהושע לבת הקיסר היא ההתמודדות על המבט הנכון במציאות, מהו היופי ומהו הכיעור ומהם היחסים שביניהם.

בת הקיסר מעליבה בצורה אישית את ר' יהושע. אצלה החכמה חייבת להתגלות גם במימד של הגוף ויופי פנימי של סדר והרמוניה ראוי שיופיע בפרופורציות חיצוניות ובהתאמה לאופנה המקומית. הסגנון המעליב מבטא את הפליאה מיצירה כל כך מעוותת. הכל בחיים מגיע על פי המזל, כשרונות טבעיים ופיתוחם. אם אצל ר' יהושע קיים כשרון טבעי ונראה של חכמה ודאי שצריך להתקיים בו גם כשרון היופי, ההתאמה והסידור של החיים. כשזה לא קורה צפה ועולה הטענה הישנה: "אתם מעוותים, לא מתאימים לחיים, חכמתכם אינה ראויה לכם...", כטענתו של מלך כוזר "...אשר ליהודים, די לי במה שנראה לעין כל מהיותם נתונים בשפל, מעוטי מספר ושנואים על הכל...". אולי צודקים אבל לא מתאימים.

היינו מצפים לויכוח על חשיבות הגניוס היהודי, על היופי הפנימי או לפחות על תקופת הזוהר של עם ישראל בה היופי נכח, במקום זאת מעלה ר' יהושע את ערכו של הכיעור ובניגוד גמור לתפיסת החכמה של בת הקיסר, מזהה ר' יהושע קשר הדוק בין הכיעור לבין החכמה, עד שהגמרא מוסיפה על דבריו ומסכמת "לו היו מכוערים, היו חכמים יותר...".

בחיים יש שני מנופים לעשייה והתקדמות. מנוף ה"יופי" מניע את האנושות לשכלול ושיפור כדי להיות "שלמים" ומתאימים למציאות. חיקוי של גורמי טבע היפים והמושלמים גרם לבני האדם לייצר מטוסים, אוניות וכן הלאה. מנוף ה"כיעור" יוצר תנועה הפוכה. הזיהוי של החסרון והריק שבעולם הוא הדוחף לתיקון ושינוי של הקיים. מבט עליון על העולם יראה תמיד את מה שחסר ורק מתוך כך יפעל לתיקון, הדרך הזו אינה מקבלת את זחיחות הדעת של ערכיות היופי ומחייבת אותנו לגשת לחיים במבט שלם שלעולם לא ישלים עם חסרונותיו של העולם. עולם היופי בונה סולם ערכים שאומר שמה שהרמוני, אסתטי ומתאים, הוא כנראה הדבר הנכון והצודק. עולם הכיעור טוען שהחכמה אינה שייכת למסגרות הרגילות של החיים ולכן ההרמוניות אינה הקריטריון לאמת ולצדק, החכמה מחנכת ובונה את סולם הערכים לפי הרוח ולא לפי הגשם וזה לא תמיד מקביל. עינינו הרואות, במשל היין ובכלל בחיים, שלא כל מה שיפה חכם ולא כל מה שחכם יפה. דברים משמעותיים לא בהכרח צריכים מרחב "מסודר" כדי להופיע ולהתגלות, הרבה פעמים חיצוניות כעורה מטעה ומסתירה תחתיה יופי אמיתי "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". אם זה מה שרוצים להדגיש, אם רוצים ליצור עולם שלא יפול ברשת היופי החיצוני, צריך שסולם הערכים יבטא את ההפך מסולם היופי, ככל שיהיה ניתוק ממרכזיות היופי החיצוני, יש סיכוי רב יותר לריכוז סביב הרוח והערכיות.

מצד שני יש בקריאתה של בת הקיסר מעין קריאה לעתיד. לא כל חכמי ישראל היו מכוערים. ר' יוחנן למשל, היה יפה תואר ויופיו משתבח בפי חז"ל, "על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא", על היופי הגדול הזה שהולך להאבד אני בוכה, מקוננים איתו לפני מותו. ימי המקדש, ימי ההוד והפיסגה הישראליים מאופיינים ביופי וחכמה כאחד, ר' יוחנן היה אולי נצר אחרון לזמן הזה, האחרון מ"בני ציון המסולאים בפז". ימי הגלות והחשכה הרוחנית אינם מאפשרים לישראל ליצור שילוב כזה, בימי החושך חשוב להדגיש את מוטיבציית הכיעור ולהעצים את תחושת החסרון על מנת שלא לשקוע במנעמיה השקריים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה", בימי האור, כשהרוח תשוב ותחיינו, יהיה היופי נאה וראוי לחכמים, החיים הישראליים יתרחבו לכל מימדי החיים "תחום שבת של 2000 אמה יתרחב ל12 מיל כמספר שבטי ישראל...". מלכות אדום, מעבר לשנאה ולרוע שהם מביאים איתם לעולם, גורמים לנו בתרבותם ובלחציהם ליצור את השאיפה לחזור ל"ימים הגדולים" בהם לא תדרש השקיעה בחסרון והיופי ישוב וינהל את חיינו הרוחניים, ההרמוניה והסדר לא ישארו רק בעולם הגוף אלא יתגלו גם בעולם הרוח והאמונה אולי אז באמת מה שיהיה יפה יהיה צודק בינתיים צריך להמשיך להסתכל פנימה.

לע"נ חמי ר' כדורי אליהו בן שמחה פנירי שנאסף השבוע לבית עולמו. יהי זכרו ברוך.