וודאי לא כן הדבר. הנרות המוסיפים והולכים מיום למיום הינם רק קריאת כיוון לַחיים, אולם אורם ודאי ממשיך להאיר את ליבנו פנימה.

שכן, מהי הארת הימים הללו? ניצחון אור החיים הישראליים את חשכת הרוח היוונית. הללו ניסו להשוות את כל העמים ולהפכם תרבות אחידה. במכנה המשותף של כל האדם באשר הוא אדם, הלא הוא הרוח האנושית, שם ייפגשו כל בני האדם. ויחדיו יחתרו אל פסגת ההישגים אשר יוכל להגיע אליהם בן אנוש, בכל תחום: במחשבה, במדע, באמנות, ביופי ובביצועי הגוף.

אין לנו, ומעולם לא הייתה לנו, התנגדות לכל ההישגים הללו, אולם על כל אלו להתחיל מן המקור, מערכם האלוקי. אם אין כל אלו נובעים ממנו, מה ערך יש להם?!

ובאמת, יש להם ערך, כי את כבוד ד' הם מספרים- "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מ"ג, ז').

מניצחון נס החנוכה יצאנו עם מבט ישראלי מחוּדש על החיים. התרגלנו לחיות עם דבר ד', המחיה את הטבע. במסתרים. מאותו הבזקת בזק פתאומי, של ניצחוננו הפלאי אז על היוונים, למדנו את המשך המסע בבהירות. הוארה החשכה גם להבא, כאשר לא יהיו הנסים גלויים כל כך. ברור לנו כבר שדבר ד' הוא הפועל בעולם דרך סדריו וטבעו.

ואין בהנהגה זו שום השפלה וירידה. אדרבה, מעין אור של לעתיד לבוא מאיר בה. כאשר תופיע הגאולה דווקא בדרך הטבע ולפי סדריו וחוקיו, כך יאה וכך נאה למלך, להופיע עם פמלייתו ובכל תפארתו ועוזו.

זוהי מידתו של יוסף, אותה אנו פוגשים בפרשיות אלו. "לא אתם שלחתם אותי כי אם האלוקים, וישימני לאב לפרעה". הכל יודעים לאמר זאת: "הכל משמים" כמורגל בפי הבריות, אך לא די בכך. יוסף חי כך! ואכן הטבע מגיב לעומתו במטבע דומה, והוא כופף את עצמו לשליטתו של יוסף, כעבד ביד אדונו.

אין כפרשיות הללו כדי להחדיר זאת לעמקי תודעתנו. בקפלי כל העלילות, בדעתם ודבריהם של כל הפועלים בשטח: השבטים לפלגיהם, יעקב, השרים, פרעה, איש איש ומחשבותיו, איש איש וכוונותיו ואינטרסיו בכל חילופיהם, בתוכם ועל ידם- גבוה מעל גבוה שומר. בסופו של דבר מתרחש רק רצון ד', להוביל את בית ישראל למצרים במפלאות גדולות, למען הקים משם את עם- ישראל.

וכאז כן עתה, לאורך כל ימי העולם עד ימינו אלו, גם בתוך החושך ואף בהתגברו, יודע הלב- האור ממשיך להאיר!