"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו", חכמים מתארים מדרש מעניין, עשו היה בא אל יצחק בשאלות, האם צריך להפריש מעשר מתבן? האם צריך להפריש מעשר ממלח? מה טיב השאלות הללו?!
אנחנו יודעים שבעולם הזה יש את הגרעין ויש את הקליפה. יש את העיקר ויש את הטפל. לא קל להבחין ולהבדיל בין הדבר העיקרי שהוא המטרה, לבין העניינים הטפלים. יש הרבה בלבול מידי פעם, ודברים שהם רק אמצעי הופכים להיות מרכזיים וחשובים בחיים. והנושאים שהם בעצם העיקר, נשכחים.
אנחנו נדרשים ליצור הבדלה, לא נתק אבל הבדלה. בין קודש לחול, בין אור לחושך בין ישראל לעמים, בין העיקר לטפל.
יש גרעינים של חיטה והגרעינים זקוקים לקש שיחזיק אותם, שיגן עליהם מפני הרוח. אבל בסופו של יום המטרה היא הגרעין ולא הקש. בית עשו עתיד להיות לקש. צריך לזכור שכל עוד הוא עוסק רק בדברים השוליים. בבניין הצדדים הגופנים, הוא עדין לא מגיע למטרה.
לעשר את התבן, להפריש קדושה מהתבן, זה לקדש את התבן, את הצדדים החיצונים ולהפוך אותם למטרה ועיקר. לשוכח מה אמצעי ומה מטרה. לקחת את המלח שהוא רק בא להוסיף טעם, שהוא טפל לתבשיל, ולהפוך אותו לנושא מרכזי. צריך כל כך להיזהר מהטשטוש הזה, שעשו מנסה לטשטש, שמשכיח מאתנו את ההבחנה בין מה שעיקר לבין מה שטפל. ויעקב מזהה שעשו מעדיף את נזיד העדשים על פני הבכורה. הנזיד עדשים שהוא רק אמצעי הופך להיות יותר מרכזי בחחים מאשר הבכורה. יעקב ורבקה מזהים את החשיבות של ההבדלה, בין הקודש והחול, בין אור וחושך, בין יום שבת לששת ימי מהעשה.