המדרש מספר כי במעמד העקידה כהה מאור עיניו של יצחק מדמעותיהם של מלאכי השרת. הרב חרל"פ מסביר[1] שיש אור כל כך גדול, עד שלעינינו הוא נראה כחושך (בדומה להרגשה של אדם שמסנוורים אותו באור חזק).
ישנה הכרה עליונה כל כך שהכלים העולמיים במיטבם לא יכולים להכיל, המסגרות האנושיות מתאפסות לעומתן, ומבחינתנו האור הגלוי כל כך נסתר באותה המידה לפחות. אולי נוכל מכאן לומר שעיוורונו של יצחק הוא בעצם העלייה לאותה הכרה, פיזית הוא כאן אבל למעשה הוא כולו שייך לנשמת היש כולו, בספירה הזו הוא חי ומשם הוא מתבונן וקובע עמדה על כל דבר.
כשאתה יצחק אתה כבר יכול לראות ולא בעיניים איך יש בו בעשו את הכוחות הנדרשים להנהיג את העולם למגמתו, את השותפות המלאה, ההכרחית והקריטית של מה שיש בו למהלך, ומצד זה ברכתו שמורה לו. על דרך הדרש ניתן לומר ש"כהו עיניו מראות" הכוונה מרוב שהוא רואה ורואה, עמוק יותר מכול מבט אחר, את מה שלגבי כולם הוא חושך.

ועכשיו מה שנצרך הוא לחבר למהלך אף את השמיעה. מי שכבר לא רואה, שמיעתו מתחדדת. על רבקה נאמר שהיא "שומעת" וחוזרת ואומרת ליעקב בנה "שמע בקולי". שמיעה לא של גלי קול המכים על גבי עור התוף, אלא הישמעות לקול הפנימי. יצחק צריך לשתף אף את כושר ה"שמיעה" שלו, הוא כבר ראה הכול עד העתיד היותר מאוחר, ונותר לברר את ההישמעות של המציאות לאותה המדרגה. זה נעשה דרך רבקה השומעת, ואף הוא "מנסה" את המציאות ונותן לה להשמיע את עצמה, לבחון איך היא נשמעת למה שהוא כבר עכשיו רואה. אין ספק שהמציאות תגיע לשם, אלא שהשאלה היא מתי ואיך בדיוק.

על כן יצחק, שכבר כהו עיניו מאותו האור, נותן וחייב לתת מקום לכישרון השמיעה. אולי ניתן לומר שהוא "הכהה" את עיניו, שהרי היכולת לברך לא תלויה רק בהכרת המצב העתידי המבורך, אלא גם במצב הקונקרטי של מקבל הברכה, בירור האם יש בו את השייכות למקור הברכה, והאם הוא הצינור להגעתה. את יעקב ועשו שוב הוא לא רואה אלא שומע, השפה והניואנסים הם כלי העבודה שלו, ואף חוש המישוש מצטרף אליהם ומברר שמקבל הברכה הוא דווקא מי שקולו כקול יעקב, וידיו יכולות לשמש כידי עשו.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.