מפורסמים הם דברי חז"ל: "למה נתעקרו האמהות- מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים". הלשון של המאמר כ"כ מורגלת אצלנו, ובתוך הלב מקננת תחושה של חוסר נעימות. מה האמהות אשמות? ומהי ההבנה במילים "הקב"ה מתאוה"? והאם בשביל מילוי תאוה אנו מתירים "לאמלל" אחרים? ח"ו ח"ו.
כמובן, עומק גדול חבוי במאמר ועלינו להסיר מעלינו את התפיסות הדמיוניות והרגלי החשיבה המגושמים המלווים אותנו. טוב ד' לכל, וכל פעולה שנעשית- גם מעכבת וקשה כמו עקרות- אינה נעשית אלא להיטיב עמנו. רק עלינו להתבונן בענווה, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
ר' בחיי, בספרו "כד הקמח", עומד על דיוק בלשון הפסוקים, ולדבריו כאן הבסיס למאמר חז"ל. בתחילת פרשתנו נאמר: "ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו, כי עקרה היא...". שואל רבינו בחיי- מדוע הקדים הפסוק את התוצאה לסיבה, את המאוחר למוקדם, לכאורה היה לתורה להתנסח כך: "ותהי רבקה עקרה, ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו". הסיבה היא העקרות, ובעקבותיה באה התפילה.
תשובתו של רבינו בחיי עקרונית ויסודית: "כי זה יורה, כי אין העקרות עיקר הסיבה אלא התפילה, ולא בא העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה, א"כ התפילה עיקר, ולכך רצה להקדים העיקר ולהתחיל בתפילה".
דברים אלו משנים את תפיסתנו הילדותית- בוסרית ביחס לתפילה. במחשבה הראשונית, באה התפילה להסיר את המצוקה, לפתור בעיה שהתעוררה. יש סיבוך וקושי במציאות, ובעקבותיו אנו מבקשים מד' שיעזור וישחרר אותנו מהסיבוך, כדי שנוכל לחזור לסדר החיים הרגיל, בלי בעיות ומשברים. במחשבה שכזו, התפילה היא אמצעי לפתרון בעיות, "פטנט" לשחרור מסיבוכים. לא!, אומר רבינו בחיי. התפילה איננה האמצעי, התפילה היא המטרה. ריבונו של עולם רוצה שנתפלל, שנעמוד לפניו ונבקש. זו עצמה המטרה. עמידתנו לפני ד' היא המטרה, והסיבוכים שמעוררים אותנו לכך הם האמצעי.
כאשר האדם עומד בתפילה ומבקש, מתגברת בקרבו הרגשת התלות והצורך בקשר עם בוראו. התודעה הולכת וחודרת בליבו של אדם. אין לי חיים לבד, הוא זקוק לבוראו. מקור חייו והצלחתם יהיו בהתעצמות הקשר הזה. החיים יקבלו את קיומם- שגשוגם ופיתוחם מתוך השתייכותם ויניקתם ממקורם האלוקי. אין חיים בלי זה. הלב מתמלא בתחושה של קרבת- אלוקים, הרצון מבקש את נוכחות ד' בחיים, לא כדי שיפתרו הבעיות, אלא כמטרת החיים עצמם. איכות החיים בקשר עם ריבונו של עולם, וזהו המבוקש עצמו.
תהליך תודעתי זה הוא מקור של אושר לאדם. האדם מרגיש ורוצה את חייו האמיתיים, הוא משתחרר מדמיונות השווא המציירים לו את חייו כמתקיימים לבדם ובעלי עצמאות משלהם. לא כן היא התמונה הבהירה שבליבו של המתפלל. חייו הם נוכחות ד' המתגלה בו, בכל רגע ובכל מקום.
"משיחתם של חסידים נתגלגלה ובאה לנו פנינה מזהירה: הרב הקדוש ר' שמחה בונים מפשיסחא, זכותו תגן עלינו, נשאל פעם מאיש אחד- מה קללה היא לנחש "ועפר תאכל", הלא בודאי נתן השי"ת לנחש טבע כזה שיוכל להתפרנס מן העפר, וא"כ אין זו קללה אלא ברכה שימצא מחסורו בכל מקום שילך שמה? השיב ר' שמחה בונים- לאדם הראשון אמר השי"ת "בזיעת אפיך תאכל לחם", ואם יהיה פעם מחוסר פרנסה אז יבקש מהשי"ת שיספק לו מזונו. לחוה אמר "בעצב תלדי בנים", וכאשר האשה תשב על המשבר תבקש רחמים מהשי"ת, הנה כי כן יש להם עוד שייכות והתקשרות עם השי"ת לבוא לפניו בתפילה ותחנונים ברם את הנחש הרחיק השי"ת. הוא נתן לו מראש כל מחסורו עד סוף כל הימים, כדי שלא תהיה לו עוד שום שייכות עימו..." (מתוך הספר מצוה ולב, כדאי לעיין שם בערך התפילה).
הקב"ה חפץ להיטיב, והטובה הגדולה עבורנו היא שנחוש את קרבתו ונרגיש עד כמה אנו חלק ממנו. הקב"ה רוצה שנרצה אותו, זו טובתנו האמיתית. ואני קרבת אלוקים לי טוב. העקרות- העיכובים לא באו אלא כדי שנבקש אותו, והבקשה היא התכלית. זהו סודה של התפילה, וזה מקור כוחה, להשתחרר מהמשברים ואף לשנות את הטבע, כי הטבע ומשבריו מכוונים אליה, אל התפילה, אל רצון האדם, שיעשה רצונו כרצון בוראו.