יצחק אבינו מתואר בפרשת תולדות כאדם שמאוד מצליח בעבודת השדה. הוא הראשון מבין האבות שזורע זרעים, אולי היחידי מהאבות שזורע זרעים ומצמיח חיטה, ולא רק שהוא מצמיח, יש גם ברכה גדולה ביבול. הוא זורע וקוצר מאה שערים, כמות גדולה מאוד של ברכה.

הגמרא בפסחים מתארת את יצחק כאדם שכל עבודת ד' שלו, כל הקשר שלו לקב"ה היה בבחינת שדה. יש הבדל בין יצחק לבין אברהם. אברהם, לפי הגמרא שם, מתואר כאדם שהקשר שלו לאלוקים היה בבחינת הר. הר מקום גבוה, מקום שאליו מטפסים, אברהם הדגיש את השאיפה לעלות למעלה את הקריאה לד', הוא קורא בכל מקום בשם ד'. את הרצון להפיץ אמונה בלבבות, לחנך, להשפיע, הוא מחולל מערכות גדולות, הוא הרים דגל גבוה. הוא עולה על ההר וקורא לכולם לעלות איתו ביחד, הוא מקרין אור חדש אל- על אל השמים.
יצחק נולד בתוך הבית של אברהם, ומה שאצל אברהם היה תוצאה של עמל גדול, של בירורים, אצל יצחק הוא מאוד טבעי, הוא מאוד פשוט, הוא מובן מאליו. אצל יצחק אין טיפוס להרים גבוהים, הוא לא צריך לטפס. יצחק חושף שהברכה נמצאת בתוכו, בתוך הנפש, בתוך האדמה. פה, מתחת לרגליים, בתוכנו פנימה נמצאת ברכה מאוד גדולה.

זה נכון שצריך להשקיף אל- על וצריך להביט לאידיאלים שמימיים, אבל צריך לדעת שכל האידיאלים האלו מתאימים לרצונות שנמצאים בתוכנו. יש בתוכנו מצפון, יש בתוכנו רגישות, שאיפות רוחניות. באמת כל החלומות הנשגבים של אברהם מופיעים אצל יצחק כדבר פשוט- טבעי שנמצא בתוך הלב. כך גם רבקה, אותו חסד שאברהם כל כך חתר לחנך אליו על- ידי בירור ולימוד, אצל רבקה הוא מופיע בפרשת חיי- שרה בצורה כל כך פשוטה וטבעית בלי יותר מיד בירורים. ילדה קטנה יודעת כבר שצריך להיות בעלת חסד, למרות שכל הסביבה היא לא כזאת.
יצחק ורבקה אנשי שדה. אנשים שמגלים את הברכה שטמונה בתוך האדמה כאן, המים שלא רק באים משמים, אלא נמצאים כאן בתוך הבאר, בתוך המעיין, כאן- קרוב אלינו. זאת רבקה ששואבת מן הבאר, זה יצחק שבא  מבוא באר לחי ראי.

יעקב איש תם יושב אהלים, ינסה לחבר בין שני אהלים, אומר הזוהר הקדוש, בין האהל של יצחק לבין האהל של אברהם. בין האהל שמדבר על שמים, לבין האהל שמדבר על ארץ. בין ההר לשדה. יעקב יראה סולם שראשו מגיע השמיימה, אבל רגליו נטועות באדמה.
                                                             
שבת שלום.