ייחוס יצחק אל אברהם דורש בירור והתבוננות. "דמדת אברהם היא אהבה וחסד, שהיה מדתו תמיד לקרב כל בני האדם לעבודת הש"י ולגמול חסד עם כל אחד ואחד...וביצחק אבינו מצינו שמידתו היתה פחד וגבורה..."(אוהב ישראל, לרבי מאפטא).

"והנה ידוע דיש יראה הקודמת לאהבה, ויש יראה עליונה הבאה מתוך האהבה...ולזה רמז אברהם דהיינו אהבה הוליד יצחק שהוא יראה" (נעם אלימלך).
יראה אמיתית באה מתוך אהבה. כי "כאשר האהבה גמורה באל יתעלה, תצמח מן האהבה ההיא יראה..."(עיין ספר הישר, שער חמישי). יש יראה חיצונית, שנובעת ממרחק וחוסר קשר, יראה מאל זר ומנוכר. כאשר האדם לא מוצא בתוכו יסוד טהור, שמקשר אותו לאמת האלוקית השלימה, הרי הוא חייב לרסן את עצמו רק על ידי פחדים ויראה:"בתחילה, קודם שנתבסם העולם על ידי השפע הגדול של הפיתוח הארוך (של פעולת עם ישראל בעולם)... כשהיה האדם פראי ושום גרעין מוסרי לא היה נמצא בקרבו בפועל, היה צריך לכבוש את יצרו הרע על ידי המון היראות, שהן מיני העבודות-זרות לפרטיהם..."(אגרות הראי"ה, אג',מד'). ואם כן, המחשבה ההמונית אמרה לייחס את מידתו של יצחק לא לאברהם, אלא לסביבתו הפראית המלאה ביראה שכזו. באה התורה ולימדה-"אברהם הוליד את יצחק". היראה האמיתית המתגלה ביצחק היא יראה מסוג שונה, לא מזרות וניכור אלא מתוך מילוי של קשר ואהבה. יראה של דריכות וערנות שלא לצאת לרגע מתוך הדביקות, ולא לאבד אף צד כלשהו מבקשת השלימות. יראה זו-תוכה רצוף אהבה.  "היראה שבאה מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר...שיהיה יראה לאדם פן ינתק מדביקות אהבתו להש"י, והא אהבת אמת" (שפת אמת, תרל"ד, ועיין עלות ראי"ה ח"א, עמ' מג').

ב.זאת ועוד, כי היראה הבאה מכח האהבה- לא רק שאינה סותרת לה, אלא גם משלימה אותה. "דיצחק הוא מידת היראה...שהאדם הוא בטל במציאות ואינו חושב על עצמותו, ואז יש לו התלהבות לבורא עולם ויש לו אהבת הבורא ברוך הוא, וזהו גם כן מידת יצחק...ונמצא יצחק במדתו משלים את אברהם...וזהו הרמז בפסוק...שיצחק המשלים מדתו של אברהם אבינו" (קדושת הלוי). באהבה יש שניים האהוב והאוהב. האדם עדיין עלול לחוש את עצמו כיישות בפני עצמה, שהיא קשורה, אוהבת, מבקשת ומשתוקקת. אבל עדיין יש שניים. ביראה יש אחד. האדם מפנה מקום לגמרי לנוכחות השלימה של בורא כל, נוכחות בכל, בכל פינה וזוית, ואפילו בו, בתוכו. הוא לא קיים בפני עצמו, הוא רק הבורא המתגלה בו. התבטלות זו, היראה, מפתיעה אותנו ומולידה התלהבות ואהבה עצומה (לשון קדושת הלוי הנ"ל).   עומק היישות שלנו מתגלה ופורץ, שיא האהבה מתגלה ביראה. אין כאן שניים, זה מול זה, יש כאן מציאות אחת, ואנחנו חלק ממנה. נמצא, שאהבת ד' מזדככת ומתבררת על ידי היראה.

היראה והאהבה זוקקות זו את זו, ומשלימות זו את זו, ואין לנו חיים שלמים מבלי לאחוז בשתיהן גם יחד. אנחנו מסמיכים גאולה לתפילה, אהבה ליראה (ע"פ אבן שלמה להגר"א), מצמידים אותן יחד, ובכך זוכים לפרי המבוקש, הראוי לקבל ברכת ד' עליו, ולהיות שורש לגזע קודש של יד ד' הפועלת בעולם, "זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו".