באופן טבעי נוטה האדם להתמסר אל השינה, לדומם את מערכותיו ולהתכנס לשנת חורף נעימה ומרגיעה.
בתולדותינו, שהם למעשה תמצית תולדותיה של האמונה ושל עבודת הא-לקים לאורך ההיסטוריה האנושית, קיימת תקופה המשולה לכניסה לתרדמה מעין זו. זוהי תקופת ראשית הבית השני אצלנו, המקבילה לעלייתה של תרבות יון למרומי התרבות האנושית. האמונות, המדע והחכמה זוכות לפריצת דרך, אולם האמונה ועבודת הא-לקים, מאבדות הרבה מתעצומות כוחן. אור הנבואה כבה. חדל חזון בישראל. גווע הדחף האדיר בעוצמתו לחזות פני א-לקים. יצר זה, שבנפילתו והסתאבותו היה לתאוות עבודה זרה, גרר איתו כל הרעות והתועבות והמיט עלינו את החורבן הנורא, חדל מלהיות גורם, והעולם הרוחני נכנס לשנת חורף ארוכה.

לכאורה שוב אין ירושלים והמקדש, עבודת הכהנים והקרבנות, האהבה שבין כנסת ישראל לרועה, עומדים במרכז חיי העם. תשומת הלב הוסבה להתפתחותו של כל פרט, לשלמותו הגופנית- כוחו. אל יופיו ולשלמותו השכלית- חוכמתו וכישוריו. אף עבודת הא-לקים הפכה להיות עסק פרטי. מעין השקעה במערכת יחסים של נתינת פולחן פרטי וקבלת גמול פרטי- חיי עולם הבא, במובן המצומצם של תשלומי שכר שכיר תמורת שנים של עבודה.

לתוך חלל מוכן זה נכנסו היונים. אל חיים רופפים ממילא, ללא יכולת התאזרות בעוז, חדרו בקלות, ואת החושך שהשתלט מאליו על אופק החיים, רק חיזקו ועיבו. שוב לא עמדה מולם אומה, יודעת את רצון חייה ונכונה להתמודדות ולמאבק עז, אלא יחידים שכבר אינן חשים בחייהם את עוצמת חיי הקודש, את עומק ההבדל שבין ישראל לעמים ובין אור לחושך.
אולם היונים לא רק מילאו בתוכן זר את חייהם של בני עמנו. לו היו נוהגים כך, היו עלולים חלילה לטמאנו לגמרי. אך הם עשו זאת בעזרת לחץ ודחק. "בבית שני, כשמלכו מלכי יון, גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ולחצום לחץ גדול" (רמב"ם, חנוכה פרק ג').

הלחץ והדיכוי, עד דכדוכה של נפש, הוא שעמד לנו בימים ההם כמו בזמן הזה. כי ישנו חלק באדם, שגם בשנתו איננו הולך לישון. דווקא חלקיו הטבעיים, שבהיות האדם במצב של ערנות אינם משפיעים על בחירתו ומעשיו, שהרי השכל ער ומנהיג את האברים כולם, בהיות האדם ישן, אז נשמע קולם. הכליות, בהן משכן המוסר הטבעי, הם משמיעים את צעקת העומק של הטבע הטוב והבריא של האדם. והאומה כולה, שימי חושך ושינה באו לה, מרגישה מתוך הלחץ והדחק כמה מנוגדים והפוכים חיים אלו ותרבות זו, לחייה ותרבותה שלה.

דווקא הכסלים, שהם שומנים המכסים את האברים הפנימיים, חושפים את הכליות שתחתיהן, ואלו פורצות לצאת אל האור מתוך הכיסוי המחשיך והחונק.
"כסלו", מלשון כסלים שהיו כינויין של הכליות (שבת ל"א: "יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם") והוא גם שמם של אותם החלבים המכסים על הכליות. דווקא מתוך הכסילות ואובדן הדרך שבא משקיעה של רפיסות וחולשת דעת, נתגלה כמה עמוק מוטבעת שקיקת הקודש והמקדש בעומק טבע חיי האומה.