"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". ישנן שתי בחינות כשמטפסים על ההר, כשעולים למעלה. בחינה אחת היא העליה אל הר ה', לראות את ההר הגבוה ולהתאמץ לטפס עליו. להגיע ליעדים חדשים, לפרוץ דרכים, להשיג הישגים רוחניים. אבל ישנה אחר כך משימה אחרת והיא להתייצב במקום, "יקום במקום קדשו". להפוך את ההר למקום, לשיטת חיים, לסדר שלם שממנו לא זזים, למקום טבעי. להפוך את ההישג הרוחני לשגרה, להפוך את האתגר לעצם החיים הנורמטיביים.
אברהם היה פורץ הדרך, אברהם בנה בניינים חדשים, איחד את האנושות סביב האמונה באל אחד, נלחם נגד מלכים. יצחק, לעומת זאת, לא ירד מהארץ, "גור בארץ הזאת", הוא לא מופיע כפועל גדולות ונצורות. יצחק עסוק בחפירה מחדש של הבארות שאבא שלו חפר והפלשתים סתמו, הוא עסוק בהשתרשות בארץ, הוא הראשון שזורע בארץ, חורש בה, ורואה בה ברכה. יצחק עולה תמימה שלא יוצא מן הארץ, זה אותו יצחק שנעקד על גבי המזבח, להעקד על גבי המזבח זה להפוך את האישיות שלך לבטלה לחלוטין לגבי המזבח. יצחק הוא היכולת שלנו, שטמונה בתוכנו, להפוך את השאיפות הגדולות והחלומות למשהו קבוע איתן ויציב. יש דברים אפורים בחיים, יש שגרה, יש את העמידה האיתנה היום יומית במשימות הרוחניות, בעבודת ה' הפשוטה, העקבית. יצחק זה להצליח להדק, לחבר עוד ועוד את דפוסי החיים שלנו אל אותם עקרונות-על.
"אברהם קראו הר", אומרת הגמרא בפסחים, כך אברהם מתייחס אל הקודש, אבל "יצחק קראו שדה". הוא הפך את ההר לשדה, לשטח שבו נמצאים כל הזמן, לא מטפסים אלא עובדים. עבודה יום יומית, חריש עיקש שעמל להוציא מהארץ תבואה. אברהם ויצחק שזרועים בנפשותינו, שקיימים בנו, מולידים בקרבנו את היכולת לעלות בהר ה', אבל גם ולא פחות מזה, את היכולת להתייצב, לקום במקום קדשו.