"מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי".
(ב"ק פ.)
כל מעשה בחסיד או ר' יהודה בר אלעאי או ר' יהודה בן בבא ובירושלמי ובראשונים מבינים שפה מדובר על ר' יהודה בן בבא, שהיה מהרוגי מלכות ולא מת כתוצאה מהמחלה שבסיפור. יש האומרים שמכח הקושיא, נראה שהסיפור הזה אינו עליו ויש אומרים שבמותו הטרגי נזכר במעשה העז.
כוחות הנזק במציאות מסומנים בעז. יש רוע אידיאולוגי, מכוון, שור נוגח שכוונתו להזיק ויש דברים שמעצם הוויתם, בתמימות לכאורה, הם מזיקים ומחריבים עד כדי כך שאסרו לגדל בהמה דקה (כבשים ועזים) בארץ ישראל.
המפגש הכי ראשוני, הכי עמוק, של ילד עם אמו הוא בשעת היניקה. החיבור לתוצרת הכי טריה (רותח) מבטא קבלת כח וחיבור בצורה הכי אוטנתית שקיימת. הרפואה מתקנת "כאבי לב" על ידי הכח המהרס בצורה הכי חזקה שלו. לגנוח זה מזכיר את השופר של ראש השנה, את יבבות אם סיסרא, שמהם לומדים כמות תקיעות ומשמעות גניחה. גניחה זה על משהו שלא הצליח, תקווה או צפיה שהוחמצה. יש חסידים מושלמים שבכל זאת, למרות שלמותם, עדיין גונחים, עדיין מחפשים עוד חידוש, עוד תיקון, עוד גאולה, ומרגישים "תקועים". יש חסימה גופנית-נפשית שעוצרת התפתחות "נורמלית", ורק כח חיצוני מסוגל "לשחרר" אותה. רפואה זה עסק טוטאלי, אם עושים משהו אז עד הסוף, יניקת חלב העז זה כבר לא רק תרופה שלוקחים בזמן הגניחות (כגירסת הירושלמי) אלא תזונה מלאה, משטר תזונה חדש, משחרית לשחרית.
לפעמים הכח המשעיר של השעיר, סערות החיים ואף הריסתם, הכרחיים במציאות, הגבולות ה"נורמליים" חייבים להפרץ ורק שילוב "מופרעות" בחיי החסיד יכולה לגרום לו את תחושת הבריאות והחידוש. יש דרך טובה לשילוב הכוחות המסתערים, אפשר ל"קשור בכרעי המיטה" כמו בקרבן פסח מצרים. אפשר לשעבד את הכחות המסעירים לטובת מטרת העל, אפשר לקחת את טומאת מצרים ולהכניע אותה בכריעה לתשתית הישראלית של העם היוצא לדרכו. אין כח בעולם שאין לו תקומה בטוב, אפילו דברים שמהרסים את החברה, שיש האוסרים אותם אף במצבי פיקוח נפש (עיין מאירי לסוגיא), יכולים לשמש לטוב. הכל שאלה של מינונים.
מכאן אפשר להתבונן בשני מסלולים, האחד, אכן יש כאן עוון, הדו שיח המתמיד עם הרוע והמחשבה שניתן לשלוט בו לחלוטין, ללא קשר לבעיות החברתיות וללגיטימציה שאתה נותן לו, שגויה. גם אם אתה חסיד גדול ושולט גדול (החסיד הוא המושל), דברים שהם "רוע חברתי" ואסורים מכח "תקנת ציבור", לעולם נשארים רעים, הפרסום וההכנסה הכאילו לגיטימית שלהם לתוככי הבית הישראלי, גורמת קלקול גם אצל הטובים ביותר, אלה שאף אחד לא עומד במחיצתם. גם אחרי ימים רבים, העז עדיין שם, זו כבר לא תרופה, זו מציאות חיים!
מסלול שני, צרות העין של החברים. החסיד אכן מצליח דרכו, העז לא משתחררת, לא יכולה להזיק וכל השימוש בה רק לטוב. "חזרו לאחוריהם", בבעתה, בחוסר אמון, לא בתוכחה גלויה או נסתרת. העולם של ה"חברים" עוד לא מסוגל לספוג חסידים כאלו, אנשי אשכולות כאלו, עד כדי ההגזמה, "לסטים מזוין". אין אפשרות (לפחות כרגע) לשימוש בכחות הרוע.
אף הוא במותו אינו חוזר בו מדרכו, כך היתה רפואתו וכך היו חייו, הוא מסר את נפשו בשביל נפשו. עוון השינוי מסדרי עולם, "שעברתי על דברי חבריי", עיוות מהדרך הישרה לאותו דור, לאותה מציאות, לאותה חברה, אך לא מעשה שלילי.
פריצת גבולות היא מעשה ליחידים, שימוש מושכל בתכונות רעות, כעס, סערות וכו', אם זה נהפך לדרך חיים, יש עוד נתונים שצריך לבדוק. אדם לא חי רק בעולמו הפרטי, בכל החלטה יש גם נתונים סביבתיים שצריכים להשקל, מה מתאים לי ומה מתאים למציאות, האם המציאות ערוכה לשינוי כזה, ל"עז" כזו בתוך הבית, או שאולי עדיף לבטל את התביעה הפרטית להתקדמות לטובת ההכרעה הכללית. האם ניתן להכריע ברמה האישית, "עיזים", ומתוך כך להוות מודל של "חסידות על", או שההמון לעולם לא יסבול דקויות כאלו ו"עז היא עז היא עז" בין קשורה בין מותרת.