חשבון פשוט: אברהם היה בן מאה שנים כשנולד יצחק, ויצחק בן שיש כשנולד יעקב. אם כן, אברהם הסבא היה בן מאה ושישים שנה כשנולדו התאומים יעקב ועשו. רש"י מביא בשם חז"ל שהתבשיל שבישל יעקב היה מאכל אבלים שכן בו ביום נפטר אברהם. והרי ידוע שאברהם נפטר בן מאה שבעי וחמש, נמצא, שיעקב ועשו היו בני חמש עשרה בשעת מכירת הבכורה.
 
צעיר בן חמש עשרה היה עשו, "החיים לפניו", ומה שיש לו לומר הוא: "הנה אנוכי הולך למות"??
 
כנראה שאכן זהו גורלו של מי שנולד עשוי וגמור. עשו חי את ה"עכשיו", את ההווה על כל מגוון חויותיו. החיים שלפניו, כפי שהם מתגלים בעוצמתם, הם פני המציאות. הכל גמור, הכל עשוי. אין נסתר, אין מה שמעבר לגלוי, אין תהליך המוביל את החיים ממה שמצוי אל מה שרצוי ועדיין אינו נגלה לנגד עינינו. עשו רוצה לחלוק את העולמות - יעקב יטול את העולם הבא, והוא יטול את העולם הזה. יקח יעקב את העתיד, את הנעלם שאיננו כאן ומוחשי, את הכוחות הרוחניים, ויותיר לו לעשו את העוצמה שבחיי העולם הגלוי, את החוזק והבטחון שבמציאות המוחשית.
 
אך, כאן מתגלה לנו הסוד. בלי עולם הבא אין עולם הזה. בלי נסתר אין נגלה, בלי אמונה במה שמעל למציאות ומעבר להווה, מאבדת המציאות את ערכה והטעם בחיים הולך ומתמסמס, הנה אנוכי הולך למות. החיים חולפים, הכל כל כך זמני, כל כך רגעי, כל כך לא שווה השקעה ומאמץ. לאיזה צורך יעמול, ישתדל, ישאף ויכסוף, הרי הכל יחלוף ויעלם, ומדוע שיגע לריק.
 
לאחר שהבחינה בין תלמיד אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע, הוסיפה המשנה במס' אבות משפט נוסף: "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא... ותלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדים לבאר שחת..." ופירש בעל תפארת ישראל: "שאם גם ישיגו כל תאוות נפשם בעושר ועונג הגופני, מכל מקום תמיד יפג לבם בקרבם ליום המית... בשר לא ידעו מתי יבוא עליהם, וזה ימרר כל מתיקות העולם שיטעמו".
 
מאחורי הבטחון המופרז, הגאווה, העמדה הבוטה המשדרת חוזק מדומה וזלזול בכל הדרכה מוסרית כובשת ומדודה - מאחורי כל אלה עומד הריק, התסכול העמוק, חוסר הטעם וחוסר המשמעות, ועמם חוסר העניין וחוסר המוטיבציה.
 
ויעקב, "איש העולם הבא", השייך למהלך הרוחני שהולך ומתגלה, להתעלות מתמדת - הוא זה שמלא בכוחות יצירה, בחדוות החיים וברצון להצמחתם ופריחתם, בשאיפה ובמוטיבציה להשקיע עבור העתיד. הוא גם זה שמתקן מטבע, ומביא ברכה גם להנהגת החיים המעשיים.
 
"... יצאו בני פריצים להחליט כי כל זמן שענין עולם הבא מונח בתוך המחשבה האנושית, מזיק הדבר לחבתו לעולם הזה ולשכלול חייו, מה שבאמת אין הדבר כן, ואדרבא אי אפשר לאדם שיאהב באמת חיי עולם הזה הטובים בהיותם ערוכים בצדק ומשרים ודעת אלהים, כי אם בידיעה תקוה ואמונה בעולם הבא... כי המחשבה האמיתית והקיימת לעד של עולם הבא היא מרימה את ערך כל החיים כולם בכל גווניהם... אבל מי שמטשטש את מבטו, וכל ציורו אינו כי אם בעניני עולם הזה, שהם מבלעדי התכלית הרוחני הם תהו והבל, החיים כולם הם מושפלים אצלו בכלל, וכל התנשאותו לעשות ולפעול אינו בא כי אם מהתרגשות של כבוד מדומה או תאוה או הכרח פרנסה, וכמה תוכל מגמה כזאת לעלות יבין כל איש."(פנקס י"ג, ע"ה)