כנראה, מבטו של ריבונו של עולם מעט שונה ממבטנו הצר. הוא איננו שש להרוס, להתחיל מחדש, להפוך עולם. הוא מעדיף עד כמה שניתן להתקדם עם המציאות הקיימת, עם כל חסרונותיה. בורא עולם הוא ברא גם את אלו שהשחיתו דרכם, גם הם יצוריו, וגם בהם הוא מאמין. יוצרם הוא, והוא יודע את סוד נפשם, את משמעות קיומם, את ייחודם, את הפוטנציאל שגלום בהם. מבט של בורא ומחולל הוא מבט מאמין, בכל יצור שהוא, גם הפחות ביותר, אין דבר שנברא לריק, מכל פרט בבריאה צריך לצאת עניין כל שהוא אל הפועל. וממילא, ההרס,הם אפשרות אחרונה בלתי רצויה והכי פחות מועדפת. ההרס מוותר על כוחות, על פוטנציאל שלא ימומש. בודאי בדור המבול היה גלום פוטנציאל אדיר, וכגודלו- כך גודל החורבן. [הגדיל להרחיב בכך ר' צדוק הכהן מלובלין, באומרו על פי מקורות קודש- שדור המבול אמור היה להיות הדור שיקבל את התורה,שהרי אין מים אלא תורה, ונרמז הדבר במילים "בשגם הוא בשר"- בגמטריה "משה". ומשלא זכו- התפרץ אותו שפע הצורה מוחקת והרוסת, מבול].

כך היא דרך ההנהגה האלוקית, ודרך מי שהולך בעקבותיה. כך נפגוש את אברהם אבינו מלמד זכות על הרשעים בסדום, ומנסה להצדיק את המשך קיומם בכל מחיר. הוא למד דרך זאת מריבונו של עולם עצמו, בפרשתנו זו. וכך אמרו חכמים במדרש (מד"ר וירא,ח'): "אין הקב"ה חפץ לחייב כל בריה...ובמה חפץ להצדיק בריותיו...תדע לך שבזמן שהבריות חוטאין ומכעיסין לפניו והוא כועס עליהן, מה הקב"ה עושה, חוזר ומבקש להן סניגור שילמד עליהן זכות..."

מי שהולך בדרך זו- מאמין במציאות, מנסה לדלות ממנה כוחות פנימיים, אט אט, גם כשהיא נראית חלשה ומסופקת. אומנם, אולי כלפי חוץ נראים עמדה זו פחות מרשימה, פחות מהפכנית, חזקה ומושלמת, אבל בתוך תוכה טמון סוד גדול, סודה של השלימות האלוקית, שאינה מותירה דבר מוזנח, לא משאירה אפילו פרט אחד שלא יתעלה ויכלל בה. זהו סודה של הגאולה הבאה קמעא קמעא. (עיין עין אי"ה מסכ' שבת, פ"א על תקנת הכתובה).