"מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה... חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו" (גמרא, ביצה, דף ט"ז). לפי המדרש, גם סעודות ראש- חודש נכללות בהוצאות שבת ויו"ט, וסימן נתנו לכך- "חוץ מתשרי"- תינוקות, שבתות, ראש חודש, יום טוב.
דברי הגמ' הושלכו להלכה בטור בהלכות ר"ח (סי' תי"ט) ובהלכות יו"ט (תקכ"ט), לפיו אין לאדם לצמצם בהוצאות ימים אלו (ומכאן שלשאר ימי השנה יש לצמצם בהוצאותיו ולחשבם, ולא לבזבז ממונו בלי חשבון- ראה בדברי החפץ חיים ב"ביאור הלכה" על השו"ע שם).
יש שכתבו, שדברי חז"ל לא כוונו דווקא לדברים אלו, אלא לכל הוצאות לצרכי מצוה (ראה בשטי"ק ובחידושי החת"ס שם). הוצאות לצרכי האדם קצובים מראש, אבל ההוצאות לצרכי שמים- "אם הוסיף מוסיפין לו".
אמנם, יש שנקטו שדווקא ביחס לדברים המוזכרים נאמרו דברי חכמים (ס' העיתים, שו"ת משנה- שכיר ועוד). ע"פ דבריהם, יש לנסות להבין במה נתייחדו אלו הדברים משאר הוצאותיו של האדם, ואפילו הוצאות לצרכי מצוה. מה המיוחד בהוצאות לשבת וימים טובים ובהוצאות הבנים לתלמוד- תורה.
אולי ניתן להעלות כיוון: יתכן שהמכנה המשותף בין הדברים הוא ההשקעה במה שמחוץ לזמנו של האדם. רוב ככל פעולות ועיסוקי האדם מופנים אל החיים הזמניים אותם הוא מנסה לקדם ולפתח.
גם המצוות ולימוד התורה שלו עוסקים בו, מרוכזים סביב אישיותו ההווית הנוכחית.
בהוצאות עבור תלמוד תורה לבניו, יוצא האדם מחייו הזמניים ומשקיע במה שמעבר, במה שיהיה בעתיד. גם השבת והימים הטובים הם "חלונות" שאינם חלק מחיי הזמן, מימד המעשה. ההוצאות עבור השבת הן הוצאות עבור מה שאיננו חלק מקידום החיים המתגלים בתוך הזמן. השבת היא "מעין עולם- הבא", היא שייכת לסדר אחר של החיים, לא לסדר הגלוי בו אנחנו פועלים ויוזמים. א"כ, שני סוגי ההוצאות המוזכרות בגמרא, שבת והבנים, הם שתי מקומות של מפגש עם החיים העתידיים, לא דרך האישיות והזהות של האדם. בהוצאה לצורך דברים כאלה יש ענוה גדולה, יציאה מהעיסוק בחיים הקצובים לי והשקעה- תרומה לחיים שמעבר לי. יש כאן איזשהו מבחן לאדם- עד כמה הוא מוכן לתת ולהתבטל אל חיים שאינם חלק ממה שהוא מקדם ומחולל. מזונותיו של אדם קצובים לו- לאישיותו וכל מפעליה, אבל במה שהוא פועל אל מחוץ "לו"- שם אין הקצבה שולטת. זו השקעה במה שמעבר לזמן ולקצבה. בהוצאות אלו יש מגע עם הנצח.
לקראת כניסת השבת, ועם פתיחתו של מעגל שבתות חדש, מתוך רצון "להתחיל מבראשית", להתחדש ולזכות "לקבל שבתות מתוך רוב שמחה", להתענג על השבת, "לנצל" אותה נכון ולהתמלא ממנה בכל שבוע מחדש- חשוב להרים את העיניים הצופיות אל המבט העמוק של השבת. השבת איננה "עוד יום". היא לא חלק מחיי העשיה.
החיים השרויים ביום השבת הם חיים ממקום אחר, "מיום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". נשמתנו מאירה בשבת, חיי הקודש הנצחיים שורים ביום זה, וכל פעולותינו מקבלות הקשר ומשמעות אחרים לגמרי- האכילה, השתיה ושאר המעשים. "וקראת לשבת עונג".
כשאנחנו קונים מצרכים לשבת, מתכוננים וטורחים לקראת השבת- ננסה לזכור ולהפנים, כי כל טרחותינו אלו הן חלק מהמגע שלנו בחיי הנצח, בזכות העצומה שלנו להיות שייכים אל הקדושה, אל ריבונו של עולם, כאן, ועכשיו. שבת שלום.