פרשת נח מתחילה בהוראות מאד מדויקות על המידות של התיבה- שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, שלושים אמה קומתה, וכן, כיצד לבנותה.
הדבר קצת מתמיה, ממתי זה משנה באיזה גודל בונים גן חיות, העיקר שכל החיות ימצאו את מקומם. נאמרו בדבר פירושים שונים, אבל יותר מרמז יש כאן דמיון למידות אחרות, למידות המשכן והמקדש. גם שם יש פירוט כיצד ואיך לבנות ואלו חומרים.
התיבה היתה מבנה מרובע ענק, בית גדול שבמרכזו אדם צדיק שמכנס לתוכו את היצורים כולם, וכולם תלויים בהנהגת ד', בחסדי ד', כולם נושאים תפילה לעתיד טוב יותר, לאנושות מתוקנת יותר. בית תפילה נע ונד במים. עתידה של האנושות נמצא בבית שהוא בית תפילה לכל העמים. עתידה של האנושות הוא במשכן, במקום שבו השכינה שורה. זה מקום שבו יש זיכרון וקשר ואהבה. המידות האדירות של התיבה יש בהם מרחב אדיר, רצון להכיל הרבה. להכיל כמה שיותר יחידות חיים, כמה שיותר גוונים של חיים, בתוך היכל התפילה, בתוך היכל האמונה והבטחון.
יש להבחין בן האדם לבין החי, יש שלוש קומות בתיבה. אבל האדם נושא באחריות, האדם צריך לרומם איתו את כל הבריאה כולה, ולכן אך טבעי שהפעם הראשונה שבה מוזכר שיש מושג שנקרא בהמות טהורות שראויות להקרבה, ואלו שאינן ראויות להקרבה, היא בפרשתנו. זו הפעם הראשונה שנמתח קו ישיר אל המשכן, אל הקורבנות שיוקרבו בו, אל ההלכות והדינים של כיצד מרוממים את העולם כולו, את הטבע סביב בית התפילה.
שבת שלום ובשורות טובות.