נח, יש שדורשים אותו לגנאי. צדיק תמים היה בדורותיו הוא צדיק מול בני דורו שהלכו ונתרחקו, הלכו ואבדו עד שנבלעו בתהום רבה. יש המשווים אותו לגנאי, הצדיק בדורות אחרים, שככל שעלה נתעלה בצדקו ואמונתו, כן העלה את דורו עימו והפציע את שחר האמונה אל עולם חשוך.
נח, אומרים אותם דורשיו לגנאי משול לצדיק עטוף בפרווה גדולה ומחממת. אברהם לעומתו משול לצדיק המחמם בתנור את ביתו הגדול ומזמין לתוכו עוברי אורח הקופאים מקור בחוצות.
אך בתוך גנאי זה, שבח גדול טמון. יש דורות ויש דורות. שמתבוננים על הצדיק, שומה עלינו להסתכל על דורותיו ולא רק לשם השוואה בינינו לבין דורו, אלא גם משום שכל דור מכתיב לצדיקיו סוג מיוחד של צדקות. וכשמתבוננים על הדור והצדיק ומערכת היחסים וההשפעה שביניהם, הרינו מקבלים ערך נוסף על הרושם שנתקבל אצלנו מחיי הצדיק ומעשיו כשלעצמם.
פרשות אלו, בראשית ונוח, טרם הפציע בעולם אורן של ישראל אפילו כגרעין והכנה, הן עבורנו מפגש עם האדם במצבו המסובך והשפל. אלפיים שנות תוהו, השנים שטרם הופעת אברהם ראשון המאמינים, הן שנים של חושך ושל כפור. הולך האדם ותועה בתוהו לא דרך. מתפתל ומסתבך בעולם ללא מורה ומכוון, ללא אמונה וקשר חי עם הטוב והאהבה. מקים הוא לו אמונות ומעצב לו אלילים בדמותו כצלמו, אכזריים, אלימים ושטניים ובשמם נאבק הוא בכל גילוי של טוב ושל צדק.
דור המבול ותעבותיו, דור הפלגה ומלחמותיו באלוקים, דור אנוש ודור למך, ועד ועוד. אלו הן "דורתיו" של נח.
ובחושך הקר, בסופות הקרח של הרוע והאכזריות, צריך פרווה טובה. והגבורה היא להתעטף בה, לחרוק שינים, בעוז ובמסירות נפש. אין תנור ואין בית, וגם את מקור החום המעט שיש, את חום הגוף האישי, שבכוחו לחמם את האדם עצמו, מאיימת הסערה להקפיא. או אז מי שמתגבר לשמור על עצמו, על חומו הטבעי שלא יברח ויהפך אז לגליד קרח, והוא מגונן עליו בפרווה מבודדות ומבדילה, בינו לסביבה העוינת, הוא אינו אנוכי, הוא לוחם הישרדות, שלו ושל האדם בכללו. שלא תאבד האנושיות האמיתית, צלם האלוקים, מן העולם.
ואברהם אבינו, "הצדיק המחמם" שחי בדורות אחרים, באלפיים שנות תורה, גם הוא ער למצבים בהם נדרשת פרווה, ועליו לבדל את עצמו. בחייו של אביו הוא עוזבו ומתרחק מההשפעה רעה, וכשבן אחיו פונה לסדום הריהו נפרד ממנו ומתרחק. גם את ישמעאל הוא מרחיק, בעצת שרה כאשר מתברר שהלה משפיע לרעה על יצחק. רק אחרי ערנות זו מפני החברה הרעה, אז מופיעה ומתגלית הארת החסד השופעת חום ואהבה כל עבר.
"ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" (בראשית ה', כט'). נח, כשמו, אינו עדין הנחמה הגמורה, לא "נחם" נקרא אבל הוא משמר את הגחלת שלא תכבה, ומאפשר מנוח לכל רגל האדם, בעולם רוגש וסוער, המאיים להטביע את צורת האדם לעד.