בפרשת נח, לקראת סיומה של הפרשה, האנושות מנסה להפיק לקחים מתקופת המבול. כולם מגיעים לבקעת שנער, שבו, אומרים חז"ל, היו כל מתי המבול. כלומר שזה מן בית קברות המוני, וזה המקום שמהווה אימה ויראה לפני כולם. והלקח המרכזי היה בואו נתאחד. רבנו בעבר, גזלנו אחד מהשני וזה לא יצא טוב . בואו ניצור אחדות, בוא נבנה שלום. איך יוצרים אחדות? איך בונים שלום?

האנושות יחד עם נמרוד מנסה לעצב במו ידיה את הבסיס לשלום. הבסיס לשלום יהיה האינטרסים המשותפים של האנושות. יצירות שבני אדם יוצרים אותם. לקחת לבנה שעשויה מאבק ועפר ולהפוך אותה לחומר בנייה, ולגייס את כולם למפעלים אנושיים. מפעל אנושי, חשוב ככל שיהיה, דרך אנושית מרשימה ככל שתהיה, סוף סוף היא אנושית, היא תמיד באה ממבט מסויים, חלקי, ומוגבל, שמתאים לזמן מסויים, לתנאים מסויימים ולאנשים מסויימים. לעולם במחשבת אנוש לא תוכל לצמוח תפיסה, דרך ומטרה שסביבה אפשר לאגד את האנושות כולה לאגודה אחת.

הרבה מלכויות קמו מאז וניסו גם הן להיות מן מלכויות-על שמתוות את סדר היום העולמי ומגדירות או מנסות להגדיר הגדרות תרבותיות, חברתיות ומוסריות. שמנסות להתוות מפעלים אנושיים, מושגי הצלחה, ויעדים שסביבם האנושות תתגבש.

התוצאה של דור הפלגה היא אכן פלגה, המגדל לא הוליד אחדות אלא פילוג, פיצול. כשרוצים לבנות שלום צריך להקדים את שם ה'. שמו של הקב"ה, אומרת הגמרא, הוא בעצמו שלום, אסור למשל להגיד שלום בבית המרחץ ואסור לאדם להגיד שלום לחברו לפני התפילה, מסביר הרב קוק, כי לבנות שלום, לבנות מכנה משותף אי אפשר אלא מתוך תפילה. בוודאי שצריך דבר שמוצב מהארץ לשמים אך זה לא יהיה המפעל האנושי, זו תהיה התפילה שבאה מהארץ ופונה אל השמים. לעתיד לבוא ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים.

שבת שלום והצלחה בכל מעשה ידיכם והלוואי שהתפילות שנתפלל בחודש הקרוב ובראש חודש בפרט, ירתמו את כולם למאמצי שלום גדולים ועמוקים.