יום כ"ה בכסלו, שבו אנו מתחילים לחגוג את ימי החנוכה, יום מיוחד הוא בקורות ישראל מימים ימימה. ביום זה נשלמה מלאכת מעשה המשכן וכליו במדבר. מאותו יום אפשר היה לחנוך את המשכן ולהתחיל בעבודתו, אלא שהמתין הקב"ה עד ליום הראשון בניסן שנחנך אז המשכן והחלו הנשיאים להקריב קרבנותיהם יום אחר יום, הם קרבנות חנוכת המזבח.
"מהו 'מאד עמקו מחשבותיך'? אמר רבי חנינא: בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן. שהקימו משה אחד בניסן... וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלמין על משה, לומר למה לא הוקם מיד? שמא דופי ארע בו? שחשב לערב חנוכת המשכן בחדש שנולד בו ישראל... כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד, לא לימלם אדם אחר על משה, ומעתה הפסיד כסלו, שנגמרה המלאכה בו! לאו, מהו 'ותשלם'? אמר הקב"ה, עלי לשלם לו. מה שילם לו הקב"ה? חנוכת בית חשמונאי". (פסיקתא רבתי ו')
ואכן, רמוזה חנוכת בית חשמונאי בפרשה הסמוכה לקרבנות הנשיאים, מיד לאחריהם. פרשת בהעלותך את הנרות. על סמיכות פרשיות זו דרשו חז"ל, שכשראה אהרון את הנשיאים מקריבים קרבנותיהם חלשה דעתו וניחמו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בוקר וערב. הרמב"ן, שמביא דברי חז"ל אלו, מסתייג מעט מפירושם לפי פשוטם, ומביא דעתו: "אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרון ובנין, רצוני לומר: חשמונאי כהן גדול ובניו". (תחילת בהעלותך).
הקב"ה דחה את חנוכת המשכן במדבר לחודש שנולד בו יצחק. ימים שבהם פורחת סגולתם של ישראל הם ימי האביב, אז יצאנו ממצרים. אז מופיע כוחנו בשיא הצלחתו. ימי החורף הם ימי חושך. ימים פחות מתאימים להתחדשות, לרעננות ולפריחה מחודשת. אולם עם ישראל, מצידו, כואב את הדבר. שמא דופי ארע בו? האם איננו ראויים? מדוע מתעכבת הפתיחה אם הכל מוכן?
אותה שעה נולדה תופעה נפלאה, נולדה ההשתוקקות אל הקודש. לראות פני א-לקים ולעבדו במקדשו. בהשתוקקות זו, לא חלו ידים. לא פגעו בה כל חרבנות וגזרות. היא לא נחרבה לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. וממנה מזון רוחני לישראל בהיותם בגלות.
חלישת דעתו של אהרון בראותו שלא זכה לכאורה בקרבנות החנוכה של המשכן, היא המזכה אותו בתשובה הא-לקית: שלך גדולה משלהם. תאוותך הטהורה לקרבת א-לקים שייכת לחנוכה שכבר היתה בכח וטרם נגלתה בפועל- חנוכת כסלו. יום יבוא וזרעך, הכהנים הקדושים יראו לעולם כולו עד היכן מגיע כחה של השתוקקות ישראל לקדש ומקדש.
ובזה היא גדולה מזו של ניסן. כי היא באה מעצמם של ישראל, לא מהשראה מלמעלה, כחנוכת ניסן, בשעה שמתעורר הכל לבקש התחדשות. אלא בשעה שהסביבה כולה מדכאת כל רצון לחידוש, בעיצומו של החורף והחושך, מעצמם, בשעת גלות, כשהשעה משחקת לאומות העולם ולא לישראל. אולם ההשתוקקות הזו, עולה היא למעלה מן הטבע, וממוטטת חוקים של יחסי כוחות וסיכויים של נצחון מול הפסד טבעיים.
"שאתה מדליק בין ביום ובין בלילה"- עומק פירושא, הוא חנוכת החשמונאים: לא רק ביום כשקל, ומרגישים היטב את רצון והצלחת קרבת ישראל בא-לקיהם, אלא גם בלילה, כשנראה שבדור הזה אפסו סיכוייהם של ישראל, ונפלו לפני אויב.
לכל יהודי, בכל זמן ובכל מקום אליו נפל, יש פך שמן קטן, שמכחו יכול הוא, מעצמו, לחדש את רעננות טהרתו וקדושת נשמתו. ומוסיף והולך עד נכון היום.