"...והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל... עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה.
כיון שראו אחיה כך, נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה.
אמרה להם, שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע וגו', ופתחה פיה בבכיה ואמרה: רבש"ע, אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו.
באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו' ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה. (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חנוכה עמוד 190)
הצגת האמת הערומה היא לפעמים הדרך היחידה לפעול ולשנות. צרת ההתרגלות לנורמה מסויימת פוגעת בשכבות החזקות והחלשות כאחד, כשיש תרבות שלטת בגזירה או בשטיפת מוח תרבותית, קשה מאוד להתנער ממנה. מעשה אבסורדי, המגלה את עומק הרשע של התרבות, הוא המעורר האחרון, האפשרות המוכרחת, המוצא הכי נמוך, כדי לצאת מהשפל.
גזירת "הנישאת, תבעל להגמון תחילה" היא אחד ממוקדי המאבק בתרבות יוון ולדעת ר' צדוק, המרכזי שבהם. בניגוד לקדושת החיים הישראלית, עומדת תרבות יוון ואומרת ש"אין עולם אלא אחד" וממילא אין מקום לקדושה והתעלות בזה העולם, השיא אליו אפשר להגיע תחת השמים הוא השלמות והיופי שבעולם הזה. האישה אינה אשתך אלא שניכם שותפים ביצירה הכללית העולמית שבה השותף המרכזי הוא המלך או ההגמון. ה"עצה" הצינית של הכהנים, "שלא תלין אחותינו עם ההגמון אלא עם המלך" נשמעת הגיונית מאוד באוזני המלך, הלא כך יפה ו"מתאים" יותר לשיטתו.
התרבות היהודית מקדשת את האינטימיות האישית, המשפחתית והלאומית. "עם לבדד ישכון" בלאום, ומתוך זה "אין אהליהם מכוונים זה לעומת זה" במסגרת המשפחתית, ומתוך זה "ואלה שמות", לכל איש יש שם, מהות וייעוד. האינטימיות לא נועדה להעצים את הפרטיות והאגו אלא לבטא את הערך המקודש והנצחי שקיים גם בכל יחידה פרטית בהיותה חלק מעולם ערכים נצחי וכללי, תרבות יון כפרה בעצם היכולת להכיל בעולם מוגבל, ערכי נצח, ולכן נסתה למנוע כל נסיון של הבדלות ואינטימיות ישראלית.
יום חתונה הוא יום ההתאחדות וההתיחדות הישראלי. כיום מתן תורה, נבנה הקשר בין האיש לאשתו ומתגלה יסוד הקדושה שבזיווג. הפאר החיצוני, תעודות ההכשר והרבנים המרובים לא מסיחים את דעתה של הכלה מהזיוף והיא מוציאה את הבעיה מהנסתר לנגלה. שיחות והסברים לא יעזרו, כל היופי החיצוני מיועד להסתיר את הכיעור שבעצם האירוע, תרבות ששולטת חודרת אף לבחירי הדור ומחריבה כל חלקה טובה. יש נטיה באדם לפרוץ את גדרי האינטימיות ואחרי שמתרגלים, גזירה כזו יכולה להיראות "נורמלי". כנחש המפתה את חווה ורוצה לשאתה לאישה במקום האדם, הפיתוי הוא אמיתי, יש משהו אקזוטי בפריצת מסגרות.
כל רוח רעה בעולם נעלמת בהתגלות האבסורד שבה. הכלה אומרת אם פרוץ אז עד הסוף, בוא ניקח את התרבות שאתם חיים בה בשתיקה ונשים אותה על השולחן, בגד החתונה החיצוני נקרע ומה שנשאר מתחת, זה המקום התרבותי האמיתי של הערב הזה. נאום הכלה מתבסס על "תפארת העבר". בסיפור שכם יעקב אינו מגלה סימפטיה רבה למעשה בניו בתושבי העיר אך שמעון ולוי, נאמנים לשוני הבסיסי של בני ישראל בארץ כנען, מקנאים ונאבקים על שמירת הצביון. האחזות בארץ מחייבת עמידה על השוני ועל האינטימיות הישראלית. הקנאות מופיעה כשזו הדרך היחידה לשמירת הנבדלות הישראלית.
"כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה". לכל אדם מרחב אינטימי, לכל משפחה וזוג יש מרחב פרטי שבו נמצא הפוטנציאל להתעלות ולקדושה. המימד העצמי נבנה כאשר יש "חלום" או ערך משותף אליו שואפים, כגודל האמון בחלום המשותף כך עוצמת האינטימיות הנדרשת. בעלי חזון הם בעלי עולם עצמי ושוני. בהיטשטשות החלומות העצמיים נבנה החלום החדש "כמו כולם". פריצת גבולות האינטימיות נובעת מייאוש וזלזול באפשרות ההתעלות של הפרט. כשאין שום ערך, הערך היחיד הוא "כמה אנשים רוצים להיות כמוני". זו אינה בחירה חופשית, זו שליטה תרבותית כפייתית רק בלי חיילים ורובים. זעקת הכלה כבר כמעט ונשמעת, האבסורד שבזלזול החיים כמעט ונחשף... "כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה..."