ימי החנוכה מבררים את מיקמם הנכון של ההשגה והיצירה האנושיים. תרבות יון, ששמה בראשה את ההצלחה האנושית, בכוחותיה וכשרונותיה השונים והמגוונים, ראתה באמונה גורם החוסם את ההצלחה ומחשיך בעד האור שביצירה. הכניעה למציאות עליונה, שבה אין לאדם מגע והבנה כלל, נראית כשוללת ומבטלת את הערך של פיתוח הכוחות שבאדם. ולא פלא, שדרישת היוונים הייתה: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל", לאמור - השתחררו מההתבטלות לגורם עליון חיצוני לכם, וחיו את עצמם.
אך דווקא תרבות זו נקראה בפי חז"ל "חושך". "וחושך על פני תהום - זו יוון". דווקא יוון שהאלילה את היצירה והפיתוח האנושיים - היא המחשיכה.
סוד העניין חבוי בדברי המשנה באבות: "אם אין יראה - אין חכמה". החכמה היא החתירה אחר החוק והסדר החבויים מהעין. האדם החוקר, המברר ומעמיק, איננו מסתפק במפגש המוחשי עם המציאות שסביבו. הוא מחפש סדר, משמעות, חכמה. נקודת המוצא שבגישה זו היא שישנו מימד נוסף במציאות מלבד מה שנגלה לעין הבשר. ישנן נוסחאות, תבניות, חוקים, שהם הם לב המציאות, וככל שנדע אותם נוכל לחיות נכון להפגש עם כל מלא המשמעות שבמציאות. אם כן, בעצם נטיית החכמה מונחת הכרה סמויה, המעמידה את האדם בעמדה של ענווה, הקשבה, אל מה שהמציאות טומנת בחובה. האדם "יורד" מגאוותו ובטחונו המדומים, ומבין שסודות עלומים קיימים בחיים, הרבה מעבר למה שנראה במבט ראשון. אכן - "אם אין יראה -אין חכמה". היסוד המקיים את החכמה, מעמיק אותה, ומביא אותה להתחדשות מתמדת, היא היראה.
"המלכת" החכמה האנושית שבתרבות יוון הביאה לתוצאה הפוכה. יוון הסתפקו בחכמה המוטבעת בתוך המימד הטבעי, ובכך ציירו את חזות הכל. הם אטמו את נטיית החכמה במה שמוגדר בגדרים טבעיים. וכך, בעוד שהחכמה תהווה שער אל האמונה, פתח לחתירה לעומקים נוספים, הפכה היא עצמה לרועץ. "שורש האמונה הוא שורש המרי" (עיין כוזרי מאמר א', ע"ז). המלחמה ביוון היא האמונה במה שמעל לחכמה, ושהיא תביא את החכמה למטרתה האמיתית, "טובה חכמה עם נחלה" (ע"פ קהלת, ז', י"א).
עניין זה בא לידי ביטוי בצורה המיוחדת שבה התגלה נס פך השמן: היוונים טמאו את כל השמנים שבהיכל, אטמו את כל החכמות, שעבדו את כל הכוחות שבאדם אל הטבע המוגבל, במבנה תרבותי שלם שחוסם את העליה של האדם ודבקותו במה שמעל ומעבר. (עיין מאמרי ראי"ה, עמ' 150). הפך הטהור, שממנו באה ישועה למצב הטמא, נמצא חתום בחותמו של כהן-גדול. הכהן הגדול מבטאת את הקשר אל מה שמעל לכלי היצירה האנושיים. הוא, הלבוש בשמונה בגדים (ראה נר-מצווה למהר"ל - שמונה - מעל הטבע), ונכנס לבית קודש הקודשים, שזהו מקום שבו חוקי הטבע אינם שולטים, שהרי "מקום ארון אינו מן המידה" (עיין גמ' ב"ב צ"ט), הוא בחינת היראה המהווה מקור לחכמה ולטהרתה.
התמודדות זו עם יוון באה בפיתחה של תקופת גילוייה של תורה שבעל פה. סודה של תורה שבעל פה הוא ה קשר של העמל השכלי אל המקור האלוקי. אנחנו, בהשגתנו ובפלפולנו, מגלים זויות נוספות, "ציצים ופרחים", שבאור התורה האלוקית. "לא בשמים היא" (עיין ב"מ נ"ט, והקדמה לספר "קצות החושן"). התנגדותה של יוון היא ההתגעשות הפנימית שמתרחשת בעולם, שעומד לקבל אל תוכו מדריגה חדשה - התורה חודרת אל כלי ההשגה האנושית ומתגלה דרכם. זהו אור גדול, דבקות אמיתית. "וחיי עולם נטע בתוכנו - זו תורה שבעל פה" (טור סי' מ"ז).
בימי חנוכה מאיר סוד הקשר שבין היראה והחכמה, בין הנעלם והגלוי, בין נס פך השמן לבין הגבורה המתגלה בשדה הקרב. בימים אלו מתעוררת הארה המפיחה רוח עליונה בכל כוחות היצירה שלנו, התעוררות לגבורה, אומץ, רצון, והשגות רוחניות חדשות בהיכליה של התורה. ודווקא עמידתנו ביראה, בענווה, בהכנעה אל גדולת ה' ובהקשבה "לדעת רז סודך" - היא שתביאנו לידי שכלול החיים פריחתם ושגשוגם, התעלות והתעדנות הכוחות, ודבקות רוחנית עליונה שאינה פוסקה "חיי עולם נטע בתוכנו".