אמנם, ודאי גם במאבק של ימי החנוכה היתה סכנה פיזית. בודאי שהיו צרות, הריגות ורדיפות, וההצלה מהם ראויה לקבוע ימי הודאה, ואף על פי כן נתינת הדגש היא על השחרור הרוחני מהתרבות היונית.

עמד על כך בעל "שפת- אמת", והעלה עקרון מופלא וחשוב: "והאמת, כי הגאולה כפי זכות הדור. ובלי ספק דור ההוא היה עיקר הצער שלהם בגלות על חלישות דעתם בעבודת ד', אם כי בלי ספק היו משתעבדים בגופם גם כן, אבל כתבו לנו לזכרון שביטלו מהם שבת, מילה, חודש וכו' כי זה היה עיקר צער שלהם, לכן זכו גם כן לגאולה באופן זה להיות נשאר קבוע הארת הגאולה בהאיר עינינו בתורה ועבודת ד'" (לשנת תרמ"א).

כלומר: הישועה שתתגלה תהיה מותאמת לציפיה שלנו. איכות הציפיה, הצער וההתעוררות היא שתקבע את איכות הישועה. הגאולה שמופיעה בהשגחה עליונה, מתגלה בשלביה לפי הרצון שקיים בנו. ישועת ד' ודאי באה ותבוא, וקרוב ד' לכל קוראיו, אך השאלה היא על מה קוראים אליו, על איזה עניין מתעוררים, על מה מבקשים ומתחננים. ד' עונה ומציל, מגן ומושיע, כפי מה שנקרא ונתרפק מקירות ליבנו. ככל שהצער שלנו יהיה על החסרונות המהותיים הרוחניים- כך נזכה למענה עליהם. הישועה הרוחנית של ימי החנוכה היא תולדה של מה שהתחולל בעומק הרצון של בני חשמונאי ושל עם ישראל. מעבר לצרות הפיזיות, הציק להם יותר מכל המחנק הרוחני, המאבק על קדושת ישראל ועל טהרת המחנה. התחושה הקיומית שמילאה את לבבם, שבלעדי הקודש שבחיים למה לנו חיים, היא זו שעמדה להם בעת צרתם לזכות לקודש שיתגלה, בחנוכת המקדש והדלקת המנורה.

וכך סיים ה"שפת- אמת" את דברו: "ומהם יש לנו ללמוד בגלותנו עתה. אם כי רבו מכאובינו, יש לשכוח הכל ולהתאונן רק על מיעוט עבודת השי"ת, כי כפי צער הגלות כן יהיה הגאולה...".

ומדבריו האציליים, הנאמרים בתוככי שנות הגלות, יש לנו ללמוד, אנו הצועדים בצעדיה של הגאולה, העומדים בשעריה של ירושלים, הניצבים כבר על מפתן הבית הגדול והקדוש, בציפיה דרוכה ובתפילה. בתוך כל הקשיים הקיומיים, המעכבים, המגבילים, המצמצמים, בתוך ההתמודדות הזו, עלינו לזכור את העיקר ולהתמלא בעומק של דעת ורגש ובציפיה להגשמה- גילוי כבודם האמיתי של ישראל, גילוי השראת השכינה המלא על כל ישראל בכל ארצו, התגלות אש הקודש המאירה ומדריכה את כל החיים, בניינה של תרבות ישראלית מקורית, טהורה ומשוחררת מטומאות אויר ארץ העמים, עיצוב נורמות תרבותיות וכלים תרבותיים נקיים וטהורים, ממלאים את הלבבות רק בטוב ויושר. זו האש שצריכה להיות בוערת בליבנו, על אף כל המכשולים, ובתוך כל המכשולים. האש הזו היא לב התהליך, היא לב הישועה, ואותה אי אפשר "להקפיא" כלל, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וככל שנגדיל את הכרתנו בצורך ההכרחי בגילויה של הישועה הרוחנית, ככל שנבין עד כמה היא קיומית וממשית יותר מכל צרה אחרת, ועד כמה בה הכל תלוי ואליה הכל חוזר- כך נזכה לפתיחת שערים ממרום, שערי חכמה ודעת, שערים מלאי שפע ברכת ד', ברוממות הרוח, בהכנת הלב, ובישועת הגוף, בעזרת ד'.

חנוכה שמח!