כשעמדו יונים על ישראל להמיר אמונתם הקדושה בהבליהם, ולהטמיעם בקהילת עמיהם ה"נאורים", עמדה בפניהם משימה קשה. לא הרי עמי התבל כולם, שבשמחה ובחפץ לב נענו להזמנה המחמיאה ואמצו אל קרבם את קרני שמש התרבות העולה ביון, כהרי ישראל, העם עתיק היומין המחובר אל מורשתו בקשר אמיץ. דווקא משום כך, היה ברור ליונים שכל עוד אין רוחם מנצח ומולך על חיי ישראל, לא עמדה תרבותם בפני המבחן האמיתי.
מן הסתם העסקו שם טובי המוחות וגדולי חוקרי הנפש, בנסיון לפצח את הקוד הסודי: מה בחייהם של היהודים, מהווה את גרעין הכח, המקרר שממנו שואבים הם את התעצומות לכל הופעות החיים? היכן היא החזית שאם תובקע, ייפול המערך כולו מאליו?
שהרי בלתי אפשרי הוא, להלחם מול תרבות חיים בכל הופעותיה. ובוודאי כאשר לוחמים בעם שכל צעד ושעל בחייו עשיר בתוכן ומורשת, ובכל פינה שהוא פונה מוקף הוא במצוות. האפשר לגזור ולאכוף 613 גזירות ועוד כהנה וכהנה מנהגים וסייגים?!
לא תשובה אחת ניתנה לשאלת מפתח זו, ולא נסיון אחד נעשה, על ידי חכמים להרע אלו, להפיל את חומות ההבדלה בין ישראל לעמים. בזו אחר זו נגח איל יון בחומת ישראל לפרוץ בה פרצותיו.
תחילה גזרו על שלושה דברים: חודש, שבת ומילה. ברית המילה בהיותה סימן היכר ומבדל מובהק, והשבת עם המועדים, התלויים בקידוש החודש, בודאי מהווים את חוט השדרה של אורח החיים הישראלי.
שלוש שנים העיקה הגזירה, וישראל מסרו נפשם על קדושת השבת, וחומת בידולם לא נפלה. או אז פנו היונים לשלב נוסף: הם גזרו על הדלתות. נאסר על בתי ישראל להציב דלתות בפתחיהם. לכאורה הדלת היא עוד פרט ממרכיבי כל בית אנושי. מה קיומי בו, באביזר מבני זה, שאף אינו אחת מתרי"ג מצוות, לחיי ישראל?
הדלת, תפקידה להפריד בין החוץ לבין הפנים. חיי האדם מתנהלים בשני תחומים נפרדים אלו, וכך ראוי שיהיה. לעיתים, מה שטוב ונאה בפנים נטמא ומסתאב כשהוא נחלת הכלל, מרמס לכל גס- רוח וחורץ לשון. ולהיפך: מה שכאשר ייעשה בחוץ יחשב, ובצדק,לבהמי ווולגרי, יוכל להיעשות בפנים בצנעה, בעדינות, בכבוד וברוממות. רק אם יש לך דלת בפתחך, ויודע אתה לסגור אותה כשצריך, יש בעולמך צניעות, עדינות וחיים פנימיים. אז ורק אז ראוי אתה להקרא אדם.
את זאת חשו היונים בחושם העיוור. תרבות הגוף שלהם דרשה את ההיפך: מה שטוב בפנים- טוב בחוץ, ואם אינו ראוי בחוץ, אין לך צורך בו בפנים.
צא וראה מה בין מקדש אלוקים חיים בירושלים למקדש האלים היווניים באתונה. בית קדשי הקודשים, המקום הקדוש ביותר, הריהו המקום הסגור ביותר. אין בו כל חלון או דלת, ופתחו היחידי סגור דרך קבע בפרוכת עבה וכפולה. ושם, בתוכו, התייחדות עליונה, זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה. ולהבדיל בין קדוש לטמא, מקדש אלילי יון- כולו פתחים, ללא כל מסך או דלת.
הפרצות הן כל מהותה של תרבות יון: שלש עשרה פרצות פרצו מלכי יון בחיל המקיף את בית המקדש. את בית הייחוד העליון שלנו עם הקב"ה השוכן איתנו, בקשו להפוך לפרתנון, מקדשם שעל האולימפוס. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, עמדו וגדרום והתקינו שלש עשרה השתחוואות במקדש כנגדן, ושבו הפתחים אל כבודם הראשון. ואור הנצחון של תרבות ישראל העדינה והפנימית, על חושך יון הפרוצה והגסה, מאיר באור יקרות את פתחיהן של ישראל, ומעלה על נס את ערכם בחיי האומה ובחיי כל אחד מיחידיה.