אנו נמצאים בשלהי ימי החנוכה, וזו הזדמנות לדבר על תוכן הימים שעברו על עם ישראל, והנלמד מהם לדורות, שהרי קדושתם שמדרבנן בוודאי יש בה רלוונטיות לכל דור ודור, ולכל אדם בחייו האישיים.
הרב חרל"פ (בספר "מי מרום" חלק ט"ז) מסביר שיש שלוש מדרגות של מסירות נפש, ונדגיש כי הכוונה היא שבכולן המסירות נפש היא טוטאלית. המדרגה הראשונה היא תולדה של עקשנות. התעקשות ללכת בדרך מסוימת בכל מחיר, בבחינת "ראש בקיר" בלי שאלות והתחכמויות, כאשר מה ש"מחכה" בסופה של הדרך הוא לאו דווקא חיובי או נעים. העיקר לא לוותר. מדרגה שאל לנו לזלזל בה כלל, אע"פ שהחסרונות בה רבים ובולטים.
עניינה של המדרגה השנייה הוא המוכנות למסור את הנפש מתוך חשבון עמוק של כדאיות. לא כדאיות זולה של "מה יצא לי מזה", אלא חשבון העדפת הנצחי על פני הרגעי, האמיתי על פני השקרי, הטוב על פני הרע. אמנם הלב לאו דווקא חושק תמיד במה שראוי לו, אבל מצד החשבון יש כפיה אמיצה והכרעה לצד הנכון.
המדרגה השלישית של מסירות הנפש היא כבר כזו שהיא מעל כל חשבון וצורך בחשבון. עצם הנפש מתעוררת ופורצת מעל כל מסך ומכשול, פשוט בלי שאלות, לא מצד ההתעקשות ולא מצד הכדאיות, אלא כי אי אפשר בשום אופן שיהיה אחרת, כדוגמת אמא שרואה את ילדה הקטן עומד להידרס ח"ו והיא בלי כל שאלה ובאופן הטבעי ביותר תקפוץ לכביש וכל מאמץ או מחיר לא יהיה בלתי אפשרי לה, ובלבד שבנה יחיה, ולו גם במחיר אובדן החיים שלה. בסיטואציה כזו, אין שאלות ואין כל "הקרבה", שהרי גם הגוף בטל ומבוטל כלפי האידיאל וערכו.
לסגנון השלישי של מסירות הנפש שייך כלל ישראל. בנקודה מהותית זו הבחינו היוונים בצורה אינסטינקטיבית ועליה הם התקוממו. היכולת למסור את הנפש על האידיאל, מתוך הזדהות שלמה, פשוט מצד הארת הנשמה, בצורה ובעוצמה שכל קושי לא מהווה מכשול אלא לכל היותר אתגר, מתוך שמחה וקלות בה הגוף לא מקשה אלא להיפך – משתוקק ומתאווה להתכלל באידיאל עד כלות, היא כישרון מקורי ישראלי, בו אף אומה אחרת לא ניחנה. אין עוד פנומן כזה, ואף אומה אינה מוכנה להתמסר לשום אידיאל, גבוה ככל שיהיה, לאורך שנות דור ודורות, לעמוד בכל קושי, ועוד מתוך שמחה ושלמות חיים פשוטה, כמו שעמנו הוותיק, ואין המדובר באליטה הרוחנית של הנהגת העם, אלא בהמון הפשוט, קהילות קהילות שללא כל צורך בהסברים ארוכים, שלעיתים הם מלאים ומכבידים, מסרו את נפשם כפשוטו על תורת האומה וערכיה.
היוונים בקשו לעקור כישרון זה, ועל כן גזרו גזירות קשות דווקא על קיום התורה ולימודה, על תרבות החיים הטבעית והאלמנטרית ביותר, ועל כן גם המוסרית ביותר של עמנו. אבל כדרכם של ניסיונות, דווקא הלחץ שמצידו הגלוי בא להחליש, להכרית ולמוטט, מצידו הכמוס בא ואף הצליח לעורר את הנקודה הפנימית והעמוקה, להופיע אותה ולחזק את מציאותה. ומתוך קדושת הימים הטובים של חנוכה, חיה בקרבנו לאורך כל השנה היכולת למסור את הנפש כפשוטו וכמדרשו, על נקודת החיים היותר שורשית שלנו.
חנוכה שמח, שבת שלום.