הצדיקים האמיתיים שרויים הם כל ימיהם במדרגת היראה. חרדים הם שמא יגרום החטא: שמא פגמו, שמא נהגו שלא כפי מידת הצדק והאמת המדויקות, שמא אינם חיים במתח המתבקש מן האדם בהיותו עומד מול הא-לקים. ככל שתגדל השגתם בא-לקות, תחושת העמידה מול א-לקים והרוממות שבנוכחות זו, כן תגדל יראתם. מלווה אותם יראה זו כל ימיהם ואינה נותנת להם רגע של הפוגה, כאותו אדם שהשלים משיתו ומתיישב לפוש מעמלו, ולא הרהור קל של זחיחות הדעת, על ההישגים שהגיעו אליהם והגבהים בהם הם שרויים. ביראתם סוד ענוותם.

משניצח אברהם אבינו, זה האיש העברי, העומד לבדו מול העולם כולו, במלחמה מול מלכים עצומים, הוא איננו נפנה לחגיגות ניצחון. "אחר הדברים האלה היה דבר ד' אל אברם במחנה לאמר: אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד".

דווקא אחר המלחמה, ירא היה אברהם ביותר, שהרי עולם זה לא שלו הוא. אותם אוכלוסין רבים שהרגתי, אפשר שאין בהם מי שלא היה צריך להיהרג?! וכי לא מעשה ידי א-לקים המה?! מי אני, האדם, שנטלתי שנטלתי לעצמי סמכות של בורא ושופט עליון, הנוטל נפשות מן העולם? והעיקר: כיצד מרהיב אני עוז להתערב בהנהגת העולם?! ואף אם עשיתי והצלחתי, ונתנם ד' בידי, אין בזה להשקיט את רחשי הלב, כי אמנם כך היא מידת החסד הא-לקי, לעמוד לימין עושי דברו לעזרם ולהושיעם בעת צרתם. שהרי עומדות לו לצדיק זכויותיו בעמדו למלחמה מול הרשע, ומכריעות את המערכה לטובתו. אך לכתחילה אולי לא היה לו להכנס למאבק זה ולשעבד, כביכול, את ההנהגה הא-לקית לסייע במהלכיו.

אפשר שזו החרדה שמצאנו לצדיקים על מיעוט זכויותיהם כאשר נעשה להם נס הצלה. היא גם חרדתו של יעקב, השב מבית לבן וירא מעברות שבידו: "וירא יעקב... ויאמר... קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך" "נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשיו" (רש"י). לא דלדול "יתרת הזכויות" העומדות במאגר לזכותם, היא המדאיגתם, אלא הנסיגה מההתמסרות למהלך הא-לקי, הישר, לטובת חשבונות של זכויות וחובות אישיות מול זכויותיו של האויב.

זהו שמרגיע הקב"ה את אברהם בשני עניינים אלו כאחת: "אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד". לא נתמעט שכרך כלל, שהרי לא חרגת כלל מהתכנית הא-לקית, שהרי "אנכי מגן לך". ההגנה לעומת העזרה והישועה, היא השמירה ממרחק, זו שמבטיחה שהצרה כלל לא תגיע אל האדם, ולא רק שידו תהא על העליונה, מלחמה זו שנלחמת, ואוכלוסין אלו שהרגת, כל אלו כלולים היו בתכנית הא-לקית מראש מקדם. ברצון ד' נשלחת למאבק זה, ומלחמת ד' נלחמת.

וזו השירה שיסדו בני קורח, הפונה אל האומות כולן: "כל העמים תקעו כך, הריעו לא-לקים בקול רינה... מלך א-לקים על גויים, א-לקים ישב על כסא קדשו, נדיבי עמים נאספו עם א-לקי אברהם"- אלו בני אברהם שנקרא 'נדיב'- "כי לא-לקים מגיני ארץ, מאד נעלה" מאברהם ירשנו מידה זו שהקב"ה לנו למגן. ראוי להם לאומות שייראו ולא ינסו להתעמת עמנו, כי לא מול צדקתנו וזכויותינו, ימצאו את עצמם, אלא עם רצון ד' בכבודו, וזה וודאי נעלה מיכולותיהם.

בתואר רם ונישא הוכתר בזאת אברהם: הקב"ה בכבודו ובעצמו הולך לפניו ולוחם מלחמותיו ומכניע אויב לפניו. כביכול מתעטר הוא במלך עצמו. והכל רואים מרחוק וייראו. והאיש אשר הוכתר בתואר אצולה- כל בניו אצילים. "והיה ברכה- בך חותמים: מגן אברהם" (פסחים קי"ז).