אברהם אבינו, מתואר כנדיב-"נדיבי עמים נאספו, עם אלוקי אברהם", "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב-בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב" (שיר השירים רבה). זריחתו של האור המיוחד של עם ישראל מופיעה בראשיתה בתכונה זו של הנדיבות והחסד. כהתפרצות של מעיין מים שנפתחה סתימתו, כך מתפרצת לתוך חלל המציאות שאיפת החסד של אברהם.
אומנם, רוב המאורעות המתוארים בפרשתנו, העוברים על אברהם, נושאים אופי שונה. אברהם נפרד מארצו,מולדתו ומבית אביו. לאחר מכן, הוא גם נפרד מלוט, בן משפחתו הנלווה אליו. גם הירידה למצרים נושאת אופי של ניכור והבדלה, ולא של אחדות ונתינה. בהמשך הפרשה, יוצא אברהם למלחמה, נאלץ לשלח מפניו את הגר וישמעאל, ולבסוף- מצטווה לקיים את ברית המילה.
אכן, לפנינו תהליך של זיכוכה של מידת החסד:
"והנה אברהם אבינו עליו השלום היה חפץ מאוד להטות כל הברואים אליו יתברך, והשי"ת אמר לו לך לך... ואברהם אבינו עליו השלום היה סובר כי נכון יותר להיות כל העולם מיוחדים אליו יתברך ולא יהיו מתנגדים כלל, והשי"ת הראה לו כי נכון להיות אומה נבחרת לו יתברך" (שפת אמת, תרל"ה).
וכן ביחס למלחמה:
"היה זה בירור מידתו, כי החסד והאהבה צריך שמירה שלא יתפשט יותר מידי..."(שפת אמת,תרמ"ט).
נקודת המוצא הטבועה בעומק הנפש היא הרצון להיטיב. זהו היסוד של חיי עם-ישראל. "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" (עיין מידות ראי"ה). "עצמות החפץ של היות טוב לכל...זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות, קל"ט). אומנם, יסוד זה- "צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה למען דעת איך להוציא אל הפועל בכל גווניו".אי אפשר לנטיית החסד להתגלות בעולם בצורה ישירה וחסרת מעצורים. יש טוב ויש רע. יש בעולם גורמים שאי אפשר כעת להתחבר אליהם, ישנם כוחות שאי אפשר להעלותם ולזככם לעת עתה. יש צורך בכבישה, חסימה, התגברות. הגבורה היא הצמצום, העמדת גבולות, סדרים. הטוב לא יתגלה בלעדיה. אם החסד יתפשט בלא הגבורה, עד מהרה הוא יטושטש ויאבד את מטרתו- את שייכותו למקור.
פעמים, שהרצון הטוב, הנטיה להתחבר, להתאחד, הנדיבות, גוררים את האדם למקומות שלא היה אמור להגיע אליהם. אי אפשר "לחבק" את העולם כמו שהוא. יש מלחמות, יש יצר הרע. הטוב חייב לשמור על ערכו, אחרת הוא עצמו יוליד קלקולים והשחתה נוראית. דוגמא חריפה לכך הביא בעל ה"שפת אמת" ממדרש חז"ל העוסק בנדבת המשכן: בפרשת ויקהל מתוארת התנדבות גדולה של העם, ובסופה נאמר למשה על ידי האחראים:"ויאמרו אל משה מרבים העם מהביא". נימה של ביקורת רמוזה כאן, כביכול הביא העם יותר מידי. על כך דרשו חז"ל: "נודבים למשכן ונותנים, נודבים לעגל ונותנים". רוח ההתנדבות עלולה להשכיח את המטרה, את ההצמדה למקור ממנו יצאנו ולשמו אנו פועלים. בתוך העשייה הגדולה אפשר שנגיע עד לכדי טשטוש הערכים, ו-"נודבים לעגל ונותנים", התחברות לגורמים השלילים במציאות.
על כך דרש סבו של ה"שפת אמת", בעל "חידושי הרי''ם": "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב- שאפילו הנדיבות צריך מנעל". גם רוח חיובית כל כך כנדיבות וחסד צריכה להיות בתוך נעלים, סדרים וגבולות.
תהליך הזיכוך מסתיים בפרשתנו בברית-המילה, שבהקשר אליה נאמר לאברהם: "התהלך לפני והיה תמים". השלמות- תמימות של אברהם הולכת ונוצרת דרך הניסיונות הללו, המעמידים את נטיית הטוב על שורשה הטהור ומכוונים אותה לנתיביה הישרים.
שימת הגבולות, הכבישה, אמירת "לא", התנגדות או התבדלות כשהן נצרכות- אינם נובעים מניכור כלפי החיים, מקנאה, שנאה או רגשי זרות. הם באים להתחבר לחיים בצורה נכונה, לגעת בחיים בנקודות האמיתיות והטהורות שבהם, ועל ידי כך לקדם ולהעלות יותר ויותר חלקים, עד למצב שבו "מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים"